<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף ב:</h2>
כשם שעד אחד מחייב שבועה, כך פוטר משבועה.
האומר לחנוני תן לפועליי בסלע מעות, הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו. שניהם נשבעים ונוטלים. ולא משבעינן להו בבת אחת. אלא בזה אחר זה.
<h2>דף ד.</h2>
כל היכא שתבעו שתי תביעות ונתחייב לו על האחת אפילו שבועה דרבנן, ועל השניה לא נתחייב, בית דין מגלגלין עליו שבועה על תביעה אחרת אע"פ שאין בעל דינו תובעו שבועה על תביעה אחרת. כל פלוגתא דלא איפסיקא בה הילכתא בהדיא, הלכה כתנא קמא. כל היכא שנתחייב לו שבועה דאורייתא או אפילו שבועה דרבנן אע"ג שאמר הריני משלם מגלגלין עליו וחייב לישבע על כל מה שמגלגלין עליו, או ישלם הכל. היכא שנתחייב לו שתי שבועות, אחת מחמת כפירת הפקדון ואחת מחמת כפירת החוב, אין צריך להזכיר לא פקדון ולא חוב, אלא משביעין אותו שאין בידו משלו כלום. אבל היכא שאין התביעות שוות צריך לפרש בשבועתו כל תביעה ותביעה. עכשיו אין משביעין שבועה של תורה שהיא בשם המיוחד או בכינוי, אלא מקללין באלה ובארור על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת בית דין, ואין צריך לענות אמן. כך השיב רש"י זצ"ל. ורבינו אב"י העזרי זצ"ל כתב שנהגו העם ששואלין אותו אם מקבל עליו שבועה, וכיון שקיבל בתחילה שוב אין צריך לענות אמן. והיכא שנתחייב לו שבועה על ידי טענת ברי, יכול לגלגל עליו טענת ספק ולהשביעו. ודוקא כשהנתבע טוען ברי לי שאיני חייב לך. אבל אם הוא אומר איני יודע אין מגלגלין.
הילך פטור. ולא מיקרי הילך אלא כשמחזיר לו אותו דבר עצמו שהלווהו או מה שהפקיד אצלו.
<h2>דף ד:</h2>
אין נשבעין על הקרקעות כלל אפילו שבועת היסת, לא שנא תבע גוף הקרקע לא שנא תבע שיעבוד קרקע אין נשבעין. ועל דא אנא סמיך הלכה למעשה.
<h2>דף ה.</h2>
מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים, נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר.
ר"י אלפס זצ"ל אומר דמשביעין שבועת היסת אפילו היכא דליכא דררא דממונא, כגון מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי. אבל רב האיי גאון ור"ת זצ"ל פוסק שאין משביעין שבועת היסת אלא היכא דאיכא דררא דממונא, כגון מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר תניהו לי א"ל נתתיו לך, או אפילו לויתי ופרעתי. וכן דן רשב"א זצ"ל. ופסק ריצב"א זצ"ל שאם עני תובע לעשיר שהלווה לו מה שאין ראוי להאמין ונראה לדיינים שהוא שקר, לא משביעינן ליה כשיש רגלים לדבר הניכרים לדיינים. ומכל מקום משמתינן בסתם על כל מי שחייב לו שיודה. ואם העני נותן אמתלא לדברים משביעינן לעשיר, כתב הרמב"ם זצ"ל שכל מי שנתחייב שבועה ואפילו היסת יש לו להחרים סתם קודם שישבע על כל מי שיטעון עלי דבר שאיני חייב בו כדי שישביע אותי בחנם. ויענה המשביעו אמן.
כל שבועה דאורייתא מהפכין בחשוד אשכנגדו, אבל שבועת היסת לא, ופטור החשוד. דדווקא בשבועה דאורייתא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם.
<h2>דף ה:</h2>
סתם רועה של אחרים פסול.
הכופר בפקדון פסול לעדות אע"ג דלא אשתבע, ונעשה עליו גזלן וחייב באונסין ואי איכא למימר לאישתמוטי איכוון כשר.
<h2>דף ו.</h2>
ראובן טען על שמעון שחייב לו מנה. ושמעון השיב שאינו חייב לו כלום. אמר ראובן כיצד אתה אומר שאינך חייב לי, אומר אתה שלא הלויתיך כלום או שפרעת לי, או שהייתי אני חייב לך ממקום אחר, ושמעון אומר לא אפרש לך שום דבר אלא כך טענתי שאיני חייב לך כלום. והשיב רבינו תם זצ"ל שיש על שמעון לפרש כיצד פרעו וכמה פרע. ורבינו שלמה זצ"ל סובר שאין צריך לפרש, אלא נשבע בסתם שאין לו משלו כלום. וכן כתב רבינו יהודה הכהן זצ"ל בספר הדינין. וכן הורה למעשה רבינו אב"י העזרי זצ"ל. וכפי זה צריך לפרש הכופר בפקדון פסול לעדות, כגון שנשבע שלא הפקידו אצלו ובאו עדים והעידו שהפקידו אצלו. אבל אי הוה נשבע בסתם הכי נמי דכשר לעדות. מכל מקום לענין הלכה למעשה נראה שאין צריך לפרש אלא נשבע בסתם ופטור. ואם בשעה שהפקיד אצלו או הלוהו התנה עמו בעדים שלא יעכב חובו או פקדונו בשום טענת עירעור שביניהם, אז ודאי צריך לישבע בפירוש שפרע לו או החזיר לו פקדונו.
<h2>דף ז.</h2>
מקרקעי דאיגזול מיניה ואית ליה ראיה בעדים שהם ביד הגזלן, יכול הנגזל להקדיש. ואם אין לו עדים אינו יכול להקדיש. אבל פקדון שהנפקד מודה לו ומזומן להחזיר לו, אע"פ שהוא ביד הנפקד יכול המפקיד להקדיש. ומטלטלי דתרוייהו תפסי, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא, וקם חד מינייהו ואקדשה ושתיק ליה אידך, ודאי אודויי אודי ליה וקדשה. ואי לא ידע בעידנא דאקדשה, אי נמי ידע וצווח מתחילה ועד סוף לא קדשה. ואם תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו. והיכא דמטלטלי ברשותיה ואית לחבריה ביה טענה, ואקדשיה ההוא דברשותיה. ובתר כן שמע ההוא דלאו ברשותיה, הרי זה קדשה. המשכיר בית או שדה לחבירו ולא הקדים לו שכרו והקדישו המשכיר, הרי זה קדוש, והשוכר אסור לו לדור בבית וגם בשדה. אבל אם הקדים לו שכרו לא קדיש, ומותר לדור בבית ובשדה. המשכיר או משאיל בית לחבירו אינו יכול לאוסרו עליו. השותפין שנדרו הנאה זה מזה או שהדירו זה את זה, מותרין ליכנס לחצר. ואפילו פירש המדיר בפירוש לאסור את החצר שרי. ובבית הכנסת נמי אפילו פירש לאסור בית הכנסת שרי. ובית הכנסת של יחיד ולא אמר לבני היישוב אני משאילה לכם, יכול לאסור עליהם ובמפרש דריסת הרגל ותפלה. והשיב ר"י זצ"ל ועל המדיר את חבירו על דעת רבים והיה בית הכנסת של מדיר, ואין מנין בעיר אפילו עם המדיר, נראה לי כי דבר מצוה הוא, פירוש ויכול להתיר. דלדבר מצוה יש התרה אפילו בהדירו על דעת רבים.
שנים אדוקין בשטר מקויים או שיכול מלוה לקיימו הרי הוא כשאר מציאה. ואם אינו יכול לקיימו נאמן הלוה לומר פרוע הוא, דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כך פסק ר"י אלפס זצ"ל והרב ר' ברוך מארץ יון, ורבינו שמואל זצ"ל פסק דאין צריך לקיימו.
<h2>דף ט.</h2>
אם מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו. ואם הגביה בדיעבד קנה.
<h2>דף ט:</h2>
האומר לחבירו משוך בהמה זו וקנה אותה וכלים שעליה, קנה הבהמה ולא הכלים שעליה. ואם היא כפותה קנה גם כלים שעליה. אבל אם לא אמר קנה הבהמה אלא כלים שעליה לא איפשיט אי קנאם אי לאו. ואם אמר משוך קופה זו וקני כלים שבתוכה, קנה הכלים במשיכת הקופה. והאומר לחבירו משוך חפץ זה לקנותו, לא קנה אלא אם כן אמר לו וקני.
ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי, נטלה ואמר זכיתי בה זכה בה. אם משנתנה אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. והיכא שהגביה בסתם שלא נתכוין לקנות, גם לא נתכוין לצורך חבירו קני, וכגון שהגביה שלשה טפחים. ובפחות משלשה טפחים קני במתכוין לקנות. והמגביה מציאה וסבור שלו היא לא קנה.
אם ראובן חייב לשמעון חוב הידוע. ואמר לשמעון טול מנה זה וזכה בו ללוי שאני חייב לו. וקבל שמעון המנה מיד ראובן בשתיקה. ולאחר שקיבל אמר "לעצמי זכיתי בשביל החוב שאתה חייב לי", זכה שמעון במנה ונאמן לומר שלעצמו זכה.
<h2>דף י.</h2>
המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו.
התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה, ואפילו עשאו שליח.
עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע. אומר רבינו תם זצ"ל בהפקר ומציאה שאין מצויין לו במקום אחר אפילו רשע לא מיקרי. והיכא שיש לישראל מערופיא גוי שרגיל תדיר ללוות הימנו, אסור לו לישראל אחר להרגילו אצלו ולסלקו מישראל הרגיל אצלו.
<h2>דף יא.</h2>
חצר המשתמרת קונה שלא מדעת, ושאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא. וגבי גט אפילו חצר משתמרת אי עומדת בצד חצירה הוי גט ואי לא לא.
אין שאילת קרקע נקנית בחליפין.
<h2>דף יא:</h2>
טובת הנאה ממון לענין קדושי אשה ולענין נדרים ולקנות בחליפין.
ראה אותן רצין אחר המציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פירחו, ואמר זכתה לי שדי זכתה לו, והוא שרץ אחריהם ומגיעם קודם שיצאו משדהו. ובמתנה אע"פ שרץ אחריהם ואינו מגיעם.
<h2>דף יב.</h2>
אויר שסופו לנוח כמונח דמי וקני. ואויר שאין סופו לנוח אי כמונח דמי אי לאו, לא איפשיט אי קני אי לא קני.
<h2>דף יב:</h2>
מציאת בנו הסמוך על שולחנו ואפילו גדול הרי אלו של אביו. ואפילו בנו קטן ואינו סמוך על שולחן אביו, מציאתו לעצמו.
מציאת עבד עברי שלו, ודוקא במגביה עם מלאכתו. וכן דין פועל שהשכירו למלאכה סתם.
מציאת אשתו שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, שלה, אע"פ שלא נתן לה כתובתה, וגם חייב במזונותיה. וגרושה גמורה אע"פ שלא פרע כתובתה עדיין, אינו חייב במזונותיה.
<h2>דף יג.</h2>
פסק ר"י אלפס זצ"ל דאחריות טעות סופר הוא וחיישינן לקינוניא. וכתב לזה ומסר לזה, לזה שמסר לו קנה. כך פסק הר"י אלפס זצ"ל. וכן נראה לאבא מרי זצ"ל הלכה למעשה. אבל לשיטת רבינו תם זצ"ל לפי מה שפירש ר"י זצ"ל כל היכא שניכר מתוך השטר שכתיבתו וחתימתו קדמה, קיימא לן כאביי דאמר עדיו בחיתומיו זכין לו. והיכא שאין ניכר מתוך השטר איזה מהם קודם, כגון שנכתבו שניהם ביום אחד, קיימא לן עידי מסירה עיקר ולזה שמסר תחילה קנה.
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואינו יכול לומר לא היו דברים מעולם. אבל אי טעין פרעתי מישתבע היסת ומיפטר. כך פסק ר"י אלפס זצ"ל, והביא ראיה לדבריו רבינו חיים כהן זצ"ל. ולר"י זצ"ל נראה דלא מצי למימר פרעתי.
<h2>דף יד.</h2>
ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן לטורפה משמעון, אין כח ביד בעל חוב להוציאה מיד שמעון עד שיעמוד בדין עם ראובן, אם יש לו טענה נגדו לומר פרעתיך או כך וכך יש לי חוב עליך ואני מעכב תחתיו חוב זה. ויכול ראובן לומר לבעל חוב רצוני שתשבע לי במתאי. מעמידין אפוטרופוס לדיקנני. ויש לבית דין לחפש אולי ימצאו חכם שיתרצה לטעון בשבילו. ואפילו הוא שונא לבעל חוב שפיר נעשה אפוטרופוס. וריב"א זצ"ל כתב דאין מניחין לגדול להעמיד אפוטרופוס לטעון בשבילו אלא הבא בטענת אביו.
ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי, ולוי נתנה במתנה ליהודה, בא שמעון וטרפה, יהודה לא טריף מלוי אם לא כתב לו אחריות. אבל לוי טריף מראובן אע"ג דבמתנה יהבה בעי דמשלם ליה טיבו.
ראובן שמכר שדה לשמעון אפילו אחריות וקנאה בחזקה או בשטר אפילו נתן מעות, ויצאו עליה עסיקין, פירוש עוררין, עד שלא החזיק בה חזקה של גילוי הדעת שחפץ במקחו דהיינו דייש אמיצרי, פירוש הולך על מצריה לחקור ענין השדה מה היא צריכה, יכול לחזור בו. ואם משהחזיק בה חזקה של גילוי דעת יצאו עליה עוררין אינו יכול לחזור בו אפילו לא נתן מעות. וחייב ליתן לו מעות, ואינו יכול לומר שקול ארעך בזוזי. ר"י אלפסי זצ"ל פירש דייש אמיצרי, שדש המצר שבין שדה שלו לשדה שקנה ונתערבו השדות ונעשו שתיהן שדה אחת.
<h2>דף יד:</h2>
הגוזל שדה משובחת מחבירו והכסיפה בידו ומכרה לאחר, והשביחה הלוקח, וטרפה הנגזל מן הלוקח עם השבח, יש לו מעות ויש לו שבח ללוקח מן הגזלן. ואם גזלה מוכספת, והשביחה הלוקח, דין הלוקח עם הגזלן כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. ואם השבח יתר על היציאה נוטל היציאה מן הנגזל, ומותר השבח מן הגזלן. ואם הכיר בה שאינה שלו, לא שקיל מגזלן מידי, אלא מפסיד מותר השבח. וכך יתפרש לקמן בסימן מ"ט. הכיר בה שאינה שלו ולקחה במנה והוקרה ועמדה על מאתים, וטרפה הנגזל דברשותיה אייקר, אין לו שבח ללוקח מן הגזלן.
<h2>דף טו.</h2>
בעל חוב גובה את השבח מן הלוקח. וממקבל מתנה לא טריף שבח דאתי מחמת הוצאה. אבל שבח דאתי ממילא טריף. היכא דמסיק ביה בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחה, ולית ליה ללוקח זוזי לסלוקי לבעל חוב, אי נמי אית ליה זוזי ללוקח והויא ההיא ארעא אפותיקי לבעל חוב, דינא הוא דטריף בעל חוב להאי ארעא כולה, והדר לוקח בדמי כוליה עליה דמוכר. והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא, ולא שויה ניהליה אופטיקי, לית ליה לבעל חוב למיגבי מההיא ארעא אלא שיעור זוזי ושארא הוי ללוקח. ואי לא חזיא ללוקח כגון שאילו יחלק אין שמו עליו, מעלין אותה בדמים. והיכא דשויה ניהליה אופטיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, שקיל בעל חוב כולה ארעא, ושבחא דילה שיימינן לה אי הוי יתר על היציאה שקיל לוקח הוצאה מיניה דבעל חוב, ומותר השבח שקיל מיניה דמוכר. ואם היציאה יתירה על השבח, שקיל יציאה שיעור שבח מבעל חוב והשאר מפסיד. בעל חוב גובה מפירות העומדים ליבצר ולהינטל על הכתף. ואין בעל חוב גובה אלא חצי שבח.
<h2>דף טו:</h2>
אם חזר הגזלן אחר שמכרה או נתנה במתנה ולקח מבעלים הראשונים, זכה בה הלוקח או מקבל המתנה.
<h2>דף טז.</h2>
פשיטא, זבנה לאחר או אורתה ואחר כך לקחה מבעלים הראשונים לאו לאוקומי קמי לוקח בעי. נפלה לו בירושה לגזלן, בכל הני חוזר ותובע הימנו ונותן מעות. גבייה הגזלן מן הנגזל בחובו, חזינן אי אית לנגזל ארעא אחרינא ואמר הגזלן בזאת אני חפץ, הא טרח אבתרה לאוקומי קמי לוקח. ואי לא זוזי הוא דבעי איפרועי. יהביה נגזל לגזלן במתנה, פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר מתנה כירושה וחד אמר מתנה כמכר. ואם לא לקח מבעלים הראשונים עד דמטו יומי אכרזתא לאו לאוקומי קמי לוקח בעי. מה שאירש מאבא מכור לך, או מה שתעלה מצודתי מכור לך, לא אמר כלום. ואם היה אביו גוסס וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין וממהר למכור לכבוד אביו שלא להשהותו בבזיון ואמר מה שאירש מאבא היום מכור לך, או מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין, דשמא צריך למכור דבר מועט למזונות ביתו.
<h2>דף טז:</h2>
המוצא שטר הקנאה בשוק לא יחזירנו לבעלים, דחיישינן לפירעון.
המוצא שטר חוב בשוק ואפילו כתוב בו הנפק, ואפילו הוחזק כפרן פעם אחרת לא יחזיר. אבל שטרי חלטאתא ואדרכתא יחזיר.
<h2>דף יז.</h2>
בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר אחר כך פרעתי על פי בית דין, נאמן ובשבועת היסת. בא מלוה לכתוב לו אדרכתא למחר או ליומא אוחרא אין כותבין ונותנין לו. צא תן לו ואמר פרעתי, והעדים מעידים אותו שבפניהם תבעו פרע לי על פי בית דין ולא פרע בפניהם, הואיל ובפניהם העיז לעבור על פי בית דין, אינו נאמן שוב לומר פרעתי שלא בעדים, וחזר ואמר פרעתי, הוחזק כפרן לאותו ממון. אבל בחייב אתה ליתן לו לא הוחזק כפרן.
מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים אותו שיש לו, וחזר ואמר פרעתי, הוחזק כפרן לאותו ממון, והוא דכפריה בבי דינא.
מי שנתחייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר נשבעתי, והעדים מעידים אותו שלא נשבע, הוחזק כפרן לאותה שבועה, וחייב לישבע עתה. הא אם לא באו עדים נאמן לומר נשבעתי.
המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו זמנו בו ביום וכתוב בו הנפק, יחזירנו לבעלים אם חייב מודה.
אלמנה ניזונת מנכסי היורשין, ואין יכולין לסלקה ולומר לה טלי כתובתיך וצאי אלא זנין אותה עד שתתבע כתובתה בבית דין. וטפי אין זנין אותה, וכגון שתבעה שלא מן הדוחק. וכשתובעת מזונות מן היורשין משביעין אותה תחילה. אבל היכא שתפסה למזונותיה אפילו אחר מיתת בעלה אין משביעין אותה כמה תפסה. ואם ידוע כמה תפסה אפילו תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה, אלא כותבין עליה בית דין שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה. והיא ניזונת ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות ויקחו יורשין את השאר. וכן אם תפסה מטלטלין מחיי בעלה ומת גובה מהם אבל אם תפסה אחר מותו לכתובה אינה גובה מהם, אע"פ שתיקנו הגאונים שתגבה כתובתה ותנאי כתובה מן המטלטלין. ואם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותם, היורשים נוטלין אותם ומעלין לה מזונות, ואינה יכולה לעכב ולומר יהיו מטלטלין מונחין בבית דין עד שאזון מהם. ואפילו התנתה בבית דין בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבת. אבל אם הניח קרקע יכולה היא לעכב שלא ימכרו, ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות. הניח נשים רבות אע"פ שנשאו בזו אחר זו ניזונות בשוה, שאין דין קדימה במזונות. בין במנה ומאתים בין במזון האשה והבנות ואפילו במקום שאין כותבין כתובה, ואפילו במקום שכותבין ולא נקיטא כתובה, אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן אפילו בשבועה. אלא היא נשבעת ונוטלת כתובתה ותוספתה לפי מנהג או מזונות. אבל אחר שנישאת אינה נאמנת על הכתובה אלא אם כן שטר כתובה יוצא מתחת ידה. ועל המזונות אינה נאמנת כלל לאחר שנישאת ואפילו שטר כתובה יוצא מתחת ידה. וכאן פסק ריב"א זצ"ל דכותבין שובר, ולענין מזונות שעברו אם יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי, על האלמנה להביא ראיה.
<h2>דף יז:</h2>
אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה מנה ומאתים אע"ג דלא כתב לה. ואפילו הכי אלמנה מן הנישואין אינה גובה ממשעבדי אלא מן הנישואין, אלא אם כן כתב לה שטר כתובה כשאירסה, ובשעת נישואין כתב לה עוד שטר כתובה כך צביתי ואוסיפית לה אמנה ומאתים דאית לך עלי משעת אירוסין כך וכך, אז היא [טורפת] מנה ומאתים מן האירוסין. דשני שטרות היוצאים ביום אחד בזה אחר זה ביטל שני את הראשון, ואי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה ולאו לבטולי קמא.
<h2>דף יח.</h2>
מצא גיטי נשים לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם, הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה. ובמקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן כלל, ואע"ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר, אי לאו דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, או נקב יש בצד אות פלונית.
<h2>דף יט.</h2>
כל גט ושטר הנמצא ומהדרינן, כי אתו למיטרף בהו צריכין לברר אימת מטא לידייהו. ואם האשה נותנת סימני הגט אע"פ שאין הבעל מודה יחזיר לאשה. שיחרורי עבדים דינן כגיטי נשים.
מצא דייתיקי לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. הא אמר תנו נותנין. אבל אם מת ואמר בנו תנו אין נותנין. מצא מתנות ושוברים לא יחזיר.
<h2>דף יט:</h2>
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל.
<h2>דף כ.</h2>
מצא איגרות שום, ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה, או איגרות מזון, שקיבל עליו לזון את בני אשתו, שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין, פירוש שטרי טענתא או כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כותבין פלוני בירר את פלוני שלא יוכלו לחזור בהם, וכל מעשה בית דין לא יחזיר.
<h2>דף כ:</h2>
מצא שטר בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות, הרי זה יחזיר. רשב"ג אומר אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה, ובמקוימין. שלשה שלוו מן האחד יחזיר למלוה, ובדכתיבי בתלתא ידי ספרי.
המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו. סימפון היוצא מתחת ידי מלוה אפילו כתוב בכתב ידו פסול. ואם השטר שהשובר כתוב עליו נמצא בין שטרותיו קרועין והוא אינו קרוע, אז הסימפון כשר. ואם יוצא מתחת ידי שליש, או שיצא אחר חיתום שטרות כשר. הירושלמי [פ"א ה"ח] מכשיר סימפון היוצא מתחת ידי מלוה בכתב ידי הלוה או שלוחו. ושטר של שכיב מרע שציוה ליתן לפלוני מנכסיו כך וכך, ואם נמצא שובר כתוב בין שטרותיו של שכיב מרע ששטר זה פרוע, כשר השובר אע"פ שלא נמצא ששטר של דייתיקי בין שטרותיו הקרועין.
<h2>דף כא.</h2>
אלו מציאות שלו מצא פירות בשעת אסיפת גרנות, וכאן דשן בעליהן ונשא את העיקר ונותרו אלו כאן, והם מפוזרים קב בארבע אמות. ואם היה פיזורו של קב בפחות מארבע אמות חייב להכריז. ושלא בשעת אסיפת גרנות אפילו יותר מקב בארבע אמות, שלא הונחו אלא נפלו הרי הם שלו. ואם הם דרך הינוח שיכול להבחין שהונחו שם ולא נפלו, אפילו פחות מקב בארבע אמות לא יגע בהם. ובשעת אסיפת גרנות אם מצא חצי קב בשתי אמות או קביים בשמונה אמות או קב שומשמין או תמרים או קב רמונים בארבע אמות, לא יטול ואם נטל לא יחזיר, ויהא מונח עד שיבא אליהו. ומדברי הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון ורבינו יצחק אלפסי זצ"ל והרמב"ם זצ"ל משמע דאפילו בשעת אסיפת גרנות אם מצא שלא במקום הגורן אפילו יותר מקב בארבע אמות והם דרך נפילה הרי אלו שלו.
<h2>דף כב:</h2>
ואבידה ששטפה נהר ואבודה הימנו ומכל אדם מותרת. ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
סימן העשוי לידרס הוי סימן. ומקום הוי סימן.
<h2>דף כג.</h2>
אפילו בדבר שיש בו סימן, כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס מייאש ליה מיניה. ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, והיכא דאתא לידיה קודם יאוש מדעת חייב להחזיר.
<h2>דף כג:</h2>
מחרוזות של דגים בקיטרא דציידי דכולי עלמא קטרי הכי ובמנינין דשוין הרי אלו שלו, דאי לאו הכי קשר סימן ומנין סימן. משקל או מדה או מנין הוו סימן. חתיכות של בשר הרי אלו שלו. וחתיכה גופה "פילפא" או "שכינא" או "גנט" לא הוי סימן. ואם חתיכה חתוכה אתלת קרנתא הוי סימן. בר"ה לא הוי מקום סימן, דא"ל כי היכי דלדידך איתרמי לך האי מקום איתרמי נמי לחברך. ואפילו דבר שיש בו סימן, אם יש [להבחין] שכבר זמן מרובה מונח כאן ואיכא למימר שמחמת כן נתיאשו הבעלים, הרי אלו שלו.
מצא גלימא או סודר כוסות כפות קערות, ואפילו הם חדשים שלא שבעתן העין ואין בהם סימן, באתרא דשכיחי צורבא מרבנן, אי נמי לא שכיחי טובא וכגון שאמר צורבא מרבנן הפסדתי כלים קודם שמצאן זה, חייב להכריז. ואם יאמר צורבא מרבנן דלא משני אלא בתלת, שלי הוא אותו הכלי מהדרינן ליה בטביעות עינא. וכן באדי מחטין וצינורות ומחרוזות לרבנן. אבל לרבי שמעון בן אלעזר לא מהדרינן הני בטביעות עינא לצורבא מרבנן אלא אם שבעתן העין. וכשהוא מכריז יאמר קרדומות מצאתי וזה יאמר שני מחרוזות של קרדומות היו. או יכריז מחטין וצינורות מצאתי, וזה יאמר שני בדין היו. אבל כל הני דמתניתין לא שייך בהו טביעות העין ולא מהדרינן לצורבא מרבנן על ידי טביעות העין.
צורבא מרבנן דלא משני אלא בהני ארבע מילי, במסכתא בפוריא ובאושפיזא ובשביל השלום ומקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו, מהדרינן ליה אבידתא בטביעות עינא, ואין המוצא יכול לומר לצורבא מרבנן אתה מאותם שמשנים בדיבורם ולא אחזיר לך בטביעות עין, אלא אם כן יש לו עדים עליו.
<h2>דף כד.</h2>
המוצא בסרטיא ופלטיא ובכל מקום שרבים מצויין שם, אם רוב ישראל מכריז, אם רוב גוים אינו צריך להכריז. וכל אם תמצי לומר הילכתא.
<h2>דף כה.</h2>
ואלו חייב להכריז, מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא, מעות בכיס או כיס כמות שהוא, כיס ולפניו מעות, הרי אלו שלו. מקצתן בכיס ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז. כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז. פירש רש"י זצ"ל בכובא וכיתנא, אבל בצנא ופירי דעבידי דשרקי ונפלי מיניה כולהו אפילו כולן על גבי קרקע חייב להכריז. ורב רבינו ברוך מארץ יון [פי'] בכובא וכיתנא הרי אלו שלו, שאין דרך פשתן להשים בכובא. רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי ולא אישתיור ביה, הא דהדר צנא אפיה לגבי פירי הא דלא הדר אפיה. ואי בעית אימא הא והא דהדר אפיה, הא דאישתיור ביה הא דלא אישתיור ביה. ואי בעית אימא הא והא דלא אישתיור ביה הא דאית ליה אוגנים לצנא הא דלית ליה אוגנים. וצריך עיון פסק זה שכתבתי.
מצא מעות הרי אלו שלו. ואם עשויין כמגדלין, פירוש רויחא תתאי ומציעא עילואי וזוטא עילוי מיצעא, חייב להכריז. ומכריז טיבעי פירוש מטבעות מצאתי. מצאם כשיר כשורה כחצובא. פירוש כשלשת רגלי הקנקן, כל אחד כנגד אויר של שנים לא יגע בהם. ואם נטל יהא מונח בידו עד שיבא אליהו זכור לטוב. מצאם כסולם, דהיינו רוב האמצעי על התחתון ורוב העליון על האמצעי כמין מעלות, חייב להכריז. [ע"ב] מצאם כאבני בית קוליס, דהיינו אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהם חייב להכריז. המוצא סלע בשוק ובא חבירו ואמר שלי היא חדשה היא נירונית היא, ואפילו שמו כתוב עליה לא אמר כלום.
<h2>דף כה:</h2>
ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. כתב הרמב"ם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזיר. ורש"י פירש שיהא מונח בידו עד שיבא אליהו. ודוקא כאן דאין הדבר ידוע אם אבידה היא ובהיתירא אתא לידיה או לאו אבידה היא ובאיסורא אתא לידיה ואינו בא לזכות בטענת ודאי. [ולכך יהא מונח עד שיבא אליהו] אבל היכא שהמחזיק טוען ודאי נתן לי או מכר לי, וזה אומר לא לך אלא לי, ואין הדיין יכול לידע הדין מחמת שעלתה הלכה בתיקו, יחזיק המחזיק במה שבידו. ור"ח פירש דכל תיקו דממונא הוי ספק וחולקין ולכך נשבע הנמסר במה הפסידו המסור ונוטל חצי מה שהפסיד. וכן סובר הרי"ף. ואפשר שרבינו שמואל יודה במסור.
מצא כלי באשפה אם מגולה נוטל ומכריז, מצאו טמון באשפה שלא היתה עשויה ליפנות כשנותן שם ושוב נמלכו בעלי האשפה לפנותה, נוטל ומכריז. ואם לא נמלכו לפנותה, בכלים גדולים כגון כובי וכסי לא יגע בהם, בכלים קטנים כגון סכיני והמניק נוטל ומכריז.
מצא טמון בגל או בכותל ישן של חבירו הרי אלו שלו, אם כבר העלה חלודה שנראים הדברים שמימים רבים הונח שם, ואפילו הראשונים שדרו בו היו ישראלים. ואם היה ידוע שהוא של זה הדר בבית לא הוה שרינן ליה מטעם יאוש. ואם נסתפק לו הדבר אם מחדש או מימים רבים הונח שם, הרי זה לא יגע בו. ואין חצירו של אדם קונה לו בדבר שאינו עשוי לימצא ואינו יודע בו. מעשה שנתאכסנו סוחרים בבית ראובן והיה שמעון מחזר אחריהם לקנות הסחורה. ואמר ראובן אני רוצה לזכות בה כי ביתי זכה לי, והלך שמעון וקנאה כשלא היה ראובן בביתו. ופסק רבינו אליעזר בר' נתן זצ"ל שחייב ליתן לו שמעון לראובן הסחורה. ורבינו אב"י העזרי זצ"ל פסק דשמעון זכה בו. ואם אמר "כי מזביננא להך סחורה לך מזביננא לה בכך וכך", והקנה לו בקנין [סודר] ומכרה לאחר באותן דמים עצמם, הראשון קנה ולא האחרון. אבל אם מכרה בדמים יתירים על הקצבה של ראשון, האחרון קנה ולא הראשון. ראובן שאמר לשמעון "כשאמכור שדה זו הרי היא קנויה לך כדשיימי בי תלתא" וקנה ממנו, ואפילו תרי מגו תלתא. כדאמרי בי תלתא עד דאמרי כולהו תלתא. כדשיימי בי ארבעה, עד דשיימי בי ארבעה.
מעשה באחד שקנה בדיל מנגר גוי בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואחרי כן נמצא שהיה כולו כסף מבפנים אך מחוץ היה מחופה בבדיל. ופטרו רבינו אליעזר ממיץ זצ"ל. והודה לו רבינו תם זצ"ל.
<h2>דף כו.</h2>
מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו, אי שתיך טפי או שחור זה אינו מקום המשתמר ואפילו בדבר שיש בו סימן. מחציו ולפנים של בעל הבית אם הוא טוען שהוא שלו. וסכינא בתר קתיה, כיס בתר שנציה, ולא אזלינן בהו בתר מחצית הכותל. ואם היה הכותל ממולא מן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל חולקין. ואסכינא וכיסא קאי.
מצא בבית המושכר לגוי או שעשאו פונדק לשלשה גוים, פירוש שעוברין ושבין לנים לילה אחד או שנים, הרי אלו שלו. אבל אם היה משכירו לאחרים ישראלים הרי הן של שוכר אחרון. ודוקא דבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז, וכגון דלא שתיך טפי. ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר. וכן אם נפלה משלשה אע"ג דלית ביה אלא שוה ב' פרוטות חייב להחזיר.
<h2>דף כו:</h2>
האי מאן דחזא דנפל זוזא מחבריה בי חלתא אשכחיה ושקליה לא מיחייב לאהדוריה, ואע"ג דאייתי האובד ארבלא וקא מרבל.
מצא בחנות הרי אלו שלו, ובדבר שאין בו סימן, בין התיבה ולחנוני של חנוני. מצא על התיבה שבחנות הרי אלו של מוצאן. כך פירש רמב"ם זצ"ל. ואבא מרי זצ"ל אומר דלא הוו של מוצאו אלא של חנוני. לפני השולחני הרי אלו שלו, ואפילו הן מונחים על גבי השולחן. ואם צרורים הוי קשר סימן ונוטל ומכריז. וברוב גוים הרי אלו שלו. בין הכסא ולשולחני הרי אלו של שולחני. וחצר שאינה משתמרת אע"פ שעומד בצדה לא קניא ליה עד שיאמר תיקני לי שדי.
<h2>דף כז.</h2>
הלוקח פירות מן התגר שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה, או מבעל הבית שדשן על ידי שאר פועלים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים ומצא בהם מעות הרי אלו שלו. והוא הדין תגר גופיה אם שהה אחר שלקחן כדי לערבן עם פירותיו שיש לו שקנה מאחרים. ואם היו צרורים נוטל ומכריז.
מהדרינן חמור בסימני אוכף. וכשגדל בזנב שור אבידה עד כדי גיזה חייב המוצא לגזוז כדי שיגדל ויחזור ויגזוז. ועוד פירש הרב ר' ברוך מארץ יון [באור זרוע סי' ע"ה]. מצא אבידה שיש בה שוה פרוטה והוזלה וחזרה והוקרה חייב להכריז.
אבידת גוי מותרת אע"ג דאתאי לידיה. ובמקום שיש חילול השם אפילו אבידתו נמי אסורה. המינים והמסורות והמשומדים להכעיס, דהיינו היכא דאיכא היתירא ואיסורא קמיה ושביק היתירא ואכיל איסורא, או שאכל שקצים ורמשים שהנפש קצה בהם וכל כיוצא בזה, מורידין ולא מעלין. וכל שכן שאין מחזירין את אבידתן. אבל משומד אוכל נבילות לתיאבון מחזירין את אבידתו וכל שכן שאין מורידין אותן. אפיקורס מורידין וכל שכן שאין מחזירין את אבידתו. איזהו אפיקורס רב ורבי חנינא דאמרי תרוייהו זה המבזה תלמידי חכמים, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי דאמרי תרוייהו זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם, או כגון דאמר מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו. רבא אמר כגון הני דאמרו מאי אהנו לן רבנן מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה. עם הארץ שאינו במקרא ובמשנה אבל איתיה בדרך ארץ ובמצות, ולא חשיד אשבועתא ואגזלנותא ולא אחד אנפי דפסילותא, מקבלין עדות הימנו ומכריזין על אבידתו ככל ישראל. אבל עם הארץ דחשיד אהני דאמרינן, אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלים לו את הסוד ואין ממנין אותו אפיטרופוס ליתומים ואין מוסרים לו קופה של צדקה ואין מתלוין עמו בדרך. ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו. והא דא"ר יונתן [פסחים מ"ט ע"ב] עם הארץ מותר לקורעו כדג מיירי במותר להורגו.
ואבידה ששטפה נהר ואבודה הימנו ומכל אדם מותרת. ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
<h2>דף כח.</h2>
זה נתן סימנין וזה נתן סימנין יהא מונח ביד המוצא עד שיבא אליהו זכור לטוב, או עד שיודה האחד לחבירו או עד [שיעשו] פשרה ביניהם. סימנים ועדים ינתן לבעל העדים. סימנים וסימנין ועד אחד, עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח. עידי אריגה ועיד נפילה ינתן לעידי נפילה. מדת אורכו ומדת רוחבו ינתן למדת אורכו. מדת אורכו ומדת רוחבו, ומדת גמין ינתן למדת ארכו. מדת אורכו ורוחבו ומדת משקלותיו, תינתן למדת משקלותיו ואפילו בדבר שדרכו לשקול. הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה. ודוקא בנקב יש בצד אות פלונית. הוא אומר סימני החוט שהגט קשור בו והיא אומרת סימני החוט, ינתן לה. ודוקא במדת אורכו. הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה, ינתן לו.
<h2>דף כח:</h2>
מכריזין על האבידה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסים דאמרי אבידתא למלכא, התקינו שיודיע לשכיניו ולמיודעיו ודיו. בזמן הזה לא מהדרינן אבידה אפילו בסימנין עד שיביא ראיה שאינו רמאי. אבל אם יביא עדים שהיא שלו מחזירין לו אפילו הוחזק רמאי. הילכך נראה בעיני דהיכא שיצא לו שם גניבה בעיר דלא מהימן לומר אלו כליי שנגנבו לי, אלא צריך להביא עדים שזה הכלי היה שלו, ואז מהימן לומר שנגנב לו. וכדאוקימנא בהגוזל בתרא [קי"ד ע"ב]. הלכה כרב נחמן דאמר גלימא מכריז.
כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור או תרנגולת המגדלת בצים, מיטפל בם שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהם ומניחם. פירש רש"י זצ"ל מוכרן לאחרים ומניח הדמים אצלו. והאלפסי כתב מוכרן בבית דין. ורבינו שמשון בן אברהם זצ"ל כתב דלגופיה נמי יכול לשום. עגלים וסייחים הגדילים במרעה ובזמן הדשא מיטפלין בהם שלשה חדשים, ובזמן שאין מרעה וצריך לפטמם על איבוס ממה שבבית שלשים יום, מכאן ואילך שם דמיהם ומניחם. אווזים ותרנגולים זכרים זוטרי מיטפל בהם שלשים יום. וברברבי מיטפל בהם שלשה ימים, מכאן ואילך שם דמיהם ומניחם.
המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. וכן כל אותם הימים שמיטפל באבידה קודם שימכרנה בבית דין, אם האכילה משלו כל מה שהוציא משלו נוטל מן הבעלים בלא שבועה מפני תיקון העולם.
<h2>דף כט.</h2>
איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם רב יוסף אמר כשומר שכר. רבינו יצחק זצ"ל והרב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל והרב ר' משה בר' מיימון זצ"ל ור"ח זצ"ל והלכות גדולות, כולם פסקו הלכה כרב יוסף. ולר"י זצ"ל נראה דהלכה כרבה.
<h2>דף כט:</h2>
מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהם, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. וכן הלכה. ולא שנו אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בה, אבל מעות אבידה לא. הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו אמר רב אשי מבדקינן גברא דמשפו ניכסיה ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל עליה שמתא דרבנן, ויהבינן להו ניהליה בבי דינא קרוב לשכר ורחוק להפסד.
מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרות גוללן מתחילתו לסופו אבל לא ילמוד בהם בתחילה ולא יקרא אחר עמו ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם. והשואל ספר תורה מחבירו לא ישאילנו לאחר. פותחו וקורא בו אבל לא ילמד בו בתחילה. המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו פעם אחת לשלשים יום. וכשהוא גוללו פותח וקורא בו מותר. ואם בשבילו פותחו וקורא בו אסור. הני מילי בדף אחד בענין אחד, אבל בשני ענינים זה בדף זה וזה בדף זה קורין. ואמרו משמיה דרב יהודאי גאון זצ"ל כשם שאסור לקרות בו לכתחילה, כך אסור לכתוב ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות. והני מילי בבור, אבל בחבר מותר לקרות בו ומותר לכתוב ממנו שלא ברשות אפילו לכתחילה. והוא שאין לו כיוצא בו.
מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום אבל לא בכל יום. ובחד אדם אבל לא בתרי. ובדכיתנא אבל לא בדעמרא. והרב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל והרמב"ם זצ"ל ור"י אלפסי זצ"ל פירשו דבדעמרא מנערה.
<h2>דף ל.</h2>
שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו. ולצורכה ולצורכו נמי אסור נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה לא על גבי מיטה ולא על גבי מגוד בין לצורכו בין לצורכה.
המוצא כלי עץ ישתמש בהם כדי שלא ירקבו. כלי נחושת משתמש בהם בחמין אבל לא על ידי האור. כלי כסף משתמש בהם צונן אבל לא חמין. מגריפות וקרדומות משתמש בהם ברך אבל לא בקשה. כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהם עד שיבא אליהו זכור לטוב. וכן הדין בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים.
<h2>דף ל:</h2>
פעמים שאתה מתעלם. כיצד כהן והיא בבית הקברות, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, או זקן ואינה לפי כבודו. אמר רבה הכישה זה שאינה לפי כבודו נתחייב בה להחזירה הואיל והתחיל בה ודוקא בבעלי חיים, אבל שאר אבידה שאינה לפי כבודו אע"פ שהתחיל בה לא מיחייב. ואם בעל נפש הוא אע"פ שאינה לפי כבודו ואפילו לא התחיל בה מיחייב. דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר שהוא בוש משכיניו, בשדה מיהת מיחייב, וכיון דאיחייב, שהזיזה ממקומה נתחייב אף בעיר. כך פסק הרב רבינו משה בר' מיימון זצ"ל. ור"י אלפס זצ"ל פסק דלא יחזיר בעיר.
מצא חמור ופרה רועים בדרך בלילה אפילו חדא שעתא הרי זו אבידה ונוטל ומכריז. ביממא אפילו טובא נמי לא הויא אבידה. לפני עלות השחר ולאחר שחשכה ערבית, עד תלתא יומין לא הויא אבידה, טפי הויא אבידה ונוטל ומכריז. מצא חמור ופרה רועים בדרך ואפא כלפי דברא הויא אבידה ונוטל ומכריז, ואי אפא כלפי מתא לא הויא אבידה. רצה בין הכרמים הויא אבידה דמיסתקבא ונוטל ומכריז. ואם רועה בין כרמי ישראל חייב להוציאה משום הפסד כרמים. ואם רועה בין כרמי גוים ויש לחוש שמא יקחנה הגוי כשימצאנה או יהרוג אותה מפני שהפסידה כרמיו, הרי זו אבידה ונוטל ומכריז. מצא טלית וקרדום באיסרטיא הרי זו אבידה. טלית או קרדום בצד גדר ופרה שרועה בין העשבים אין זו אבידה, שלשה ימים זה אחר זה הרי זו אבידה. ראה מים ששוטפים ובאים לשדה חבירו הרי זה גודר בפניהם.
<h2>דף לא.</h2>
החזירה וברחה אפילו מאה פעמים חייב להחזירה. ואם החזירה לגינתו ולחורבתו המשתמרים לא בעינן דעת בעלים. החזירה למקום שאינו משתמר ולא הודיע לבעלים אם החזירה שחרית למקום שיראנה דשכיח מרה בביתא, ונגנבה או אבדה אינו חייב באחריותה. בצהרים שאדם מצוי במלאכתו בשדה ולא חזי לה ונגנבה או אבדה, חייב באחריותה. ובאבידת בעלי חיים כולי עלמא מודו דחייב בגניבה ואבידה. וחייב ליטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעלים המשתמרת.
<h2>דף לא:</h2>
השב תשב את העבוט, ואפילו מישכנו שלא ברשות בית דין. וכן חבול תחבול. ואיצטריך הני תרי קראי, חד לכסות יום וחד לכסות לילה. המלוה את חבירו והגיע זמנו ולא פרעו, לא ימשכננו אפילו בשוק אלא בבית דין. ואפילו שליח בית דין אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו, אלא רואהו בשוק ומנתק דבר שהוא אחוז בידו מידו. אבל הרב רבינו פרץ מארץ יון פסק דשליח בית דין נכנס לביתו למשכנו. היו לו שני כלים וחובו כנגד שניהם ומישכנו בשניהם, נוטל אחד ומחזיר אחד. בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום השבת העבוט, וכשיצטרך לשני יטול את הראשון ומחזיר לו את השני כדמפרש ואזיל, מחזיר הכר בלילה ואת המחרישה ביום. ואם מת הלוה אינו מחזיר את העבוט ליורשיו אלא ימכרנו ויגבה חובו. רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום ומשלשים ולהלן מוכרו בבית דין. ולרבנן אף לאחר שלשים אינו מוכרו כלל אלא ימתין עד שיפדה. ודוקא דומיא דכר ומחרישה שהוא צריך להם תדיר, אבל שאר כלים ושאר משכון שאין צריך להם כולי האי אפילו לרבנן, אם לא פדאו עד שלשים יום מודיעו ומוכרו בבית דין, שסתם הלואה שלשים יום. המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה. הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך תוך זמנו אינו נאמן. ואפילו מיתמי נפרע המלוה בלא שבועה, דלא עביד איניש דפרע בלא זימניה. אבל בסתם הלואה שהיא שלשים יום, אפילו תוך שלשים נאמן לומר שפרע בשבועה. ובפקדון אע"פ שלקחו להיות נפקד עד אותו הזמן נאמן בשבועה לומר לו החזרתי לך תוך זמנו. תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך תוך זמני, משתבע שבועת היסת דפרעיה ומיפטר. טען הלוה שמטלטלין אלו שבידו אינו שלו, אלא פקדון הן בידו או שאולין או שכורין אין שומעין לו, אלא או יביא ראיה או יגבה מהם בעל חובו. ואינו נאמן בשבועה לומר שאינם שלו. היו לו מטלטלין או קרקעות והיו עליו שטרות וזכיות לגוים, ואמר הרי כל נכסיו משועבדים לגוים, ואם יטלו אותם הישראלים בחובם יאסורו אותי הגוים ואהיה בשביה, אין שומעין לו ויגבו הישראלים. וכשיבואו הגוים ויאסרוהו הרי כל ישראל מצווין לפדותו. רש"י זצ"ל ור"י אלפס זצ"ל והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל והרמב"ם זצ"ל כולם פוסקים שמסדרים לבעל חוב, ומשביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרים לו, ושלא החביא כלום ביד אחרים, ולא נתן מתנה על מנת להחזיר. וכולל בשבועה זו כל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא (יאכל) [יאכיל] ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם ולא יתן מתנה לאדם בעולם, אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון שלשים יום וכסות לשנים עשר חדש הראויים לו. וכל היתר על צורכו יתן לבעל חוב ראשון עד שיגבנו כל חובו. ומחרימין תחילה על מי שידע לפלוני נכסים גלויים או טמונים ולא יודיע לב"ד. ואין בע"ח יכול ליכנס לביתו לא הוא ולא שליח ב"ד אלא הלוה עצמו יוציא כליו או יאמר כך וכך הוא שיש לי, מניחין לו הראוי ויוציא השאר וישבע בתקנה זו. נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו, ואמר של אחרים הוא או עסק בידי הוא, אין שומעין לו עד שיביא ראיה לדבריו. ואין כל אחד מבעלי חובו בא ומשביעו, ששבועה אחת כולל כל בעלי החובות. מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו, והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זה אלא רוצה לצערו, אסור לדיין להשביעו. ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע. וכן מי שהוחזק רמאי שיש לו ממון וטען שאין לו כלום והרי הוא רץ לישבע בתקנה זו אין להשביעו אלא אם יש כח ביד דיין לעשותו עד שיפרע לבע"ח או לנדותו עד שיתן יעשה.
היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע סתם, אלא שמין כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ממלאכה כבידה כזו שהוא עסוק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו. ואם נוח לו לטרוח יותר ולהרבות שכר, אם יש שם בית דין יתנה בפניהם. וכמו שיתנו הבית דין עמו ויפסקו עמו כך יקבל שכר. ואם אין שם בית דין שלו קודם.
שותף חולק בפני שלשה בלא דעת חבירו, ואם חלק בפני שנים לא הויא חלוקה. והני מילי בדבר הצריך שומא, אבל זוזי טבי וטבי תקולי ותקולי כמאן דפליגי דמו. ואם קבעו זמן להיות שותפין עד אותו זמן או שאמרו נשתתף ונלך ליריד פלוני או נקנה סחורה פלונית, אינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו עד שיגיע אותו הזמן או עד שילכו לאותו יריד או עד שיקנו אותה סחורה. והיכא שנשתתפו ושמו מעותיהם בכיס אחד ולא קבעו הזמן, אינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו עד שיעשו שום סחורה. וכשם שאין רשאין לחלוק בלא דעת חבירו קודם הזמן, כך אין רשאין למכור סחורתן אפילו לצורך שניהם בלא דעת חבירו, כי אם בזמנים הידועים שהוא עת מכירת אותה הסחורה. ואם מכר בלא דעת חבירו שלא בעתה ואחר כך נתייקרה חייב לשלם לחבירו לפי מה שנתייקרה יותר על מה שמכרה. ויכול כל אחד לעכב שלא יחלוקו עד שתימכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה, ואפילו אם לא קבעו זמן בשעה שנשתתפו. וסחורה שאין בה דין חלוקה או שהיה בחלוקתה הפסד, כשבאין לחלוק אותה, מוכרין אותה וחולקין את הדמים. והיכא שקבעו זמן לחלוקה ולקח אחד מן השותפין מן הסחורה ומכר או אפילו לקח ממעות השותפין וסחר בהם לצורך עצמו מקח יפה קודם שהגיע הזמן והרויח, ואפילו הגיע הזמן ולא אמר בפני עדים שלצורך עצמו סחר והרויח, זה היה מעשה ואמרו שכל הריוח לאמצע דאע"ג דזוזי כמאן דפליגי דמו, הני מילי דלא בעינן תלתא למישיימינהו אבל אמירה בבי תרי ודאי צריך. והיכא שלא קבעו זמן לחלוק, ועבוד עיסקא בהדי הדדי, ועדיין לא פלג עיסקיהון ורווח טובא מה שאין בו באחרים, אין אחד חולק בלא דעת חבירו עד דמזבן ההוא עיסקא כוליה והוי עיסקיהון ממונא. וכן היכא דזבון עיסקא, וידיע מילתא (דעלמא) [לעלמא] דאי שביק ליה לההוא עיסקא לקמיה מיתוסף ביה רווחא, אין אחד מהן חולק בלא דעת חבירו. ובעיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון אין הלוה יכול לחלוק בלא דעת המלוה ולהשתכר בעצמו בחצי המלוה, וחצי הפקדון יניח לשכב, ואפילו יתנה בפני כל בית דין שבעולם לא יועיל.
<h2>דף לב.</h2>
פורק וטוען פורק וטוען, אפילו ארבע וחמש פעמים חייב. הלך וישב לו ואמר לו הואיל והמצוה עליך אם רצית לפרוק פרוק פטור. ואם היה זקן או חולה חייב. פריקה בחנם טעינה בשכר. צער בעלי חיים דאורייתא.
מצאה ברפת שאינה מתעה ושאינה משתמרת, ואפילו עומדת חוץ לתחום אינו חייב בה. מצאה ברשות הרבים, ללישנא קמא אפילו בתוך התחום חייב. ולאיכא דאמרי דוקא שעומדת חוץ לתחום. ולגירסת רש"י זצ"ל מצאה ברפת בתוך התחום פטור חוץ לתחום חייב. ולאיכא דאמרי ברשות הרבים חוץ לתחום חייב ותוך התחום פטור. ברפת אפילו חוץ לתחום פטור. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פירש באיכא דאמרי ברשות הרבים חייב בה, והוא שעומדת בתוך התחום, חוץ לתחום אינו חייב בה. ברפת בין תוך התחום בין חוץ לתחום אינו חייב בה. ואם היה כהן והיא בבית הקברות לא יטמא לה. ואם אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבידה לא ישמע לו.
<h2>דף לב:</h2>
אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו. ודוקא שונא ישראל. שניהם אוהבים או שניהם שונאים מצוה לפרוק.
<h2>דף לג.</h2>
מדדה עמו לאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול עד פרסה ונוטל שכר, והרב רבינו ברוך מארץ יון פירש מדדה עם האבידה עד פרסה אם אינו יכול ליקחנה בתחילה, כגון שהיתה בורחת ממנו ונוטל שכר. כי תראה, ראיה שיש בה פגיעה. אחד משבע ומחצה במיל וזהו ריס.
אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת. אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת. ואם היה אביו שקול כנגד רבו, של אביו קודמת. היו אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו. היו בבית השבי פודה את רבו ואחר פודה אביו. ואם אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. אבידת אביו ואבידת אמו אבידת אביו קודמת, ובגרושה שניהם שוים. אבידת האיש ואבידת האשה אבידת האיש קודמת. יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק לומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח. כל המעמיד עצמו מליתן צדקה מפחד שלא יעני, סוף בא לידי עוני. רבו שאמרו כל שרוב חכמתו ממנו דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה. רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת הלכה כרבי יוסי. ורבינו חננאל זצ"ל פסק כרב ששת, ובשאילתות דרב אחאי זצ"ל פסק כרבי יוחנן.
<h2>דף לג:</h2>
השוכר פרה ונגנבה ואמר הלה "הריני משלם ואיני נשבע". ואחר כך נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל לשוכר. כך פסק הרב רבי ברוך מארץ יון זצ"ל. ולאבא מרי זצ"ל נראה דהלכה כשמואל דפסק כרבי יוסי אף בראשונה דאמר יחזיר כפל לבעלים.
אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכן הלכה.
<h2>דף לד.</h2>
שואל לא קני כפילא עד שישלם. והני כולהו אע"ג דלא שמעיניה שהקנה לו כפל, הכי שיערו חכמים דעתיה שהקנה לו. ואפילו עומד וצווח "לא הקניתי לו" לא משגחינן ביה.
<h2>דף לד:</h2>
אמר איני משלם, וחזר ואמר הריני משלם, הא קאמר הריני משלם ומקני ליה כפילא. אבל אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם, או שלא הספיק לשלם עד שמת ואמרו בנים אין אנו משלמין, או ששילמו בנים או ששילם לבנים, או ששילמו בנים לבנים, או ששילם מחצה, שאל שתי פרות ושילם אחת מהם, או שאל מן השותפין ושילם לאחד מהם, או שותפין שאלו ושילם אחד מהם, או ששאל מן האשה ושילם לבעלה, או אשה ששאלה ושילם בעלה כל הני עלו בתיקו. וכתב ר"י האלפס זצ"ל דחולקין. וכן סובר ר"ח זצ"ל דתיקו דממונא הוי ספק וחולקין. והני מילי בארץ ישראל, אבל בבבל קנסא הוא ולא מגבינן ליה. ואי קדים חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה. ורשב"ם זצ"ל סובר דתיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה. נשבע שגנבוה ונפטר ואח"כ שילם לפנים משורת הדין משלם כפל למי שהפקדון אצלו.
ואע"ג דשילם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. ואם שלח בה יד לעשות מלאכתו הוי עלה גזלן ומיחייב באונסיה. ולכך כשלא רצה לשלם משביעין אותו שלא פשע בה ושלא שלח בה יד ושאינה ברשותו.
<h2>דף לה.</h2>
הנפקד שטען לא ידענא היכא אותביניה פשיעותא היא ומשלם. והטוען טענת אבידה בפקדון ושילם ולא רצה לישבע ונמצא הפקדון ונתייקר על הדמים שפרע למפקיד דמי היוקר לנפקד. ואי אטרחיה לבי דינא וחייבוהו לשלם, אע"ג דשילם, דמי היוקר או הכפל בטענת גנב, הכל למפקיד.
שומא הדרה לעולם. שמה בעל חוב לבעל חוב דידיה, אמרינן לבעל חוב שני לא עדיפת מגברא דאתית מיניה והדר. זבנה אורתא יהבה במתנה, הני מעיקרא אדעתא דארעא נחתי, ולא מהדרי. שמו לה לאשה ואינסיבא ואפילו עיכבתו בידה להיות לה נכסי מלוג, ומתה וירשה בעלה, בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ולא מהדר. וכן שמו מן האשה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה לא מהדרינן ליה.
<h2>דף לה:</h2>
ואם לא שמאוה בית דין למלוה על כרחו של לוה, וקם לוה מעצמו ולא הטריחו לדין ואמר לו "טול קרקע זו בחובך", זביני מעליא הוא ולא מהדר. כל היכא דמספקא לן בממונא היכי דינא, מוקמינן ממונא אחזקתיה והמוציא מחבירו עליו הראיה. והוא הדין היכא דסלקא שמעתתא בתיקו.
מי ששמו לו בית דין קרקע מאימת אכיל פירי, מכי שלמו יומי אכרזתא. ואם לא נכתבה האדרכתא כדין אין לו פירות עד שיזכה בקרקע. ודוקא שבית דין טועין צוו לכותבה שלא כדין, אבל אם הסופר טעה לית לן בה.
<h2>דף לו:</h2>
שומר שמסר לשומר חייב. דאמר ליה "את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה". ואם נשבע השומר הראשון או דאיכא עדים דנטריה שומר בתרא כי אורחיה ונאנסה, פטור הראשון. ואם הבעלים היו רגילים להפקיד אצל שומר שני, פטור שומר ראשון בשבועת שומר שני, ואין הלכה כרבי מאיר דאמר [לקמן ע"ח ע"א] כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן.
<h2>דף לז.</h2>
שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי, כל היכא שהיה לנפקד לדקדק ולא דקדק משלם לכל אחד ואחד. וכל היכא שלא היה לו לדקדק אי תפיס יהא מונח עד שיבא אליהו זכור לטוב. ואי לא תפיס מניח ביניהם ומסתלק. ראובן שהיו לו פקדונות, ויודע על האמת שאלו הכיסים הם פקדון בידו, אלא שאינו יודע איזה כיס של מי הוא, אם יש שם המפקיד כתוב על הכיס סמכינן אכתיבה ומהדרינן ליה ולא חיישינן שמא פינן. דאם פינן היה מוחק שם הכתוב עליו. אבל בשאר סימנא כגון בחביתא רמיין וכך וכך הוויין, חיישינן שמא פינן. ופסק רבינו אב"י העזרי זצ"ל שאם כתוב על החבית של יין נסך, אם אין ידוע לנו בעדות ברורה שהיין כשר מחזקינן ליה באיסור. גזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה גזל, וכל אחד אומר אותי גזל, נשבע כל אחד שגזלו ומשלם גזילה לכל אחד ואחד, ודוקא כדתבעי ליה. ובלצאת ידי שמים חייב לשלם גזילה לכל אחד ואחד אע"ג דלא תבעי ליה והוי שמא ושמא. אבל בדין היכא דלא תבעי ליה אינו נותן אלא גזילה אחת והן מחלקין אותה ביניהם. ואם לקח מחמשה ואינו יודע ממי לקח, יהו מונחים בידו הדמים או ביד בית דין עד שיבא אליהו.
שתיקה כהודאה דמיא. וכל היכא שיש לתלות שתיקתו בעבור שמחשב בלבו מה לומר, לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא. הכל לפי מה שבית דין יכולין להבין שכך דעתו של שותק כך דנין.
<h2>דף לח.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אובדין לחסרון הראוי להם לכל שנה, לא יגע בהם. אבל יתר על כדי חסרונן מוכרן בבית דין. ורבינו ברוך מארץ יון זצ"ל כתב דאפילו בכדי חסרונן מוכרן בבית דין.
המפקיד אצל חבירו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש, מוכרן בבית דין משום תקנת קנקנים דלא ליפסדו וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו.
<h2>דף לח:</h2>
שבוי ובורח מחמת מרדין כששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין קרוב לנכסיו. ואם יבואו הבעלים קודם שיאכל זה את הפירות יטול זה כשאר אריסין ויחזיר השאר. ואם יבואו עדים שמת יירש הכל. לא שמעו בו שמת, רב אמר אין מורידין ושמואל אמר מורידין. והילכתא כשמואל. אבל לנכסי נטושין ורטושין אין מורידין כיון דיצא לדעת ולא צוה להוריד קרוב לנכסיו. אבל מטלטלי אפילו דשבוי ובורח לא מסרינן להו, אלא בית דין מפקדי להו ביד אדם נאמן עד דאתי או עד שישמע שמת.
<h2>דף לט.</h2>
שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וענבים לבצור, בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין להם אפוטרופוס להכניס דבר המוכן, ויהיה שמור לבעלים. ואחר כך מורידין קרוב להשביחו וליטול כאריס.
אין מורידין קטן [ואפילו] קרוב לנכסי שבוי, ולא קרוב הראוי לירשו לנכסי קטן, ואפילו קרוב מחמת קרוב כגון שאחיו של קטן מאביו יש לו אח מן האם, דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין לא שנא ארעתא לא שנא בתי. ואפילו כתבו שטר חלוקה כשחלקו תחילה אין מורידין, אבל מעות קטן יהבינן להו אפילו לקרובים הנאמנים.
<h2>דף לט:</h2>
ההיא סיבתא דהויא לה תלת בנתא, אישתבאי איהי וחדא ברתא. והנך תרתי בנתא שכיבא חדא מינייהו ושבקת ינוקא. אמר רבא מוקמינן אפוטרופוס לכל הנכסים.
היורד לנכסי אביו והשביחן, השבח לאמצע. דאחיל לגבי אחוה. אפילו לא ידע שהיה לו אח דניחול גביה השבח לאמצע. האומר זה אחי אינו נאמן להורישו עם אחיו, ואפילו הם מודים שיש להם אח אלא שאינם יודעים אם הוא זה אם לאו. וכן האומר מכרתי אחת משדותיי ואיני יודע למי, ובא אחד ואמר אני לקחתי, לא כל הימנו עד שיביא ראיה לדבריו שהוא לקחה.
התובע את האדם שידוע שהוא אלם, ויש עדים שאינם רוצים להעיד כלום, ומוכחא מילתא שאינם רוצים להעיד כלום, דמיסתפו מאלמא, בית דין כופין את האלם שיביא אותם העדים עצמם לפני בית דין ויאמרו לו בתורת עדות כל מה שיודעים.
<h2>דף מ.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוצא לו החסרונות, לחיטין ולאורז קלוף תשעת חצאי קבין לכור. לשעורין ולדוחן תשעת קבין לכור. לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין ולאורז שאינו קלוף שלשת סאין לכור. הכל לפי המדה והכל לפי הזמן. בד"א שעירבו עם פירותיו ונסתפק מהם ואינו יודע כמה נסתפק. אבל ייחד לו קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך, ואפילו חסרו כולם. בד"א שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן, אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוציא לו החסרונות ואם הפקיד לו בימות הגשמים והחזיר לו בימות החמה מוציא לו כפליים חסרונות. רבי יהודה אומר אם היתה מדתו מרובה דהיינו עשרת כורין, אינו מוציא לו החסרונות.
המפקיד יין אצל חבירו ועירבו עם יינו בחבית של חרס חדש שטחו אותה בזפת יוציא לו חומש. ואם טחו אותה בשעוה לא יוציא לו כי אם שתות.
<h2>דף מ:</h2>
המפקיד שמן אצל חבירו ועירבו עם שמנו הרי זה מוציא לו שלשה לוגין למאה. ואם היה שמן מזוקק או שהיה בקנקנים ישנים אינו מוציא אלא לוג ומחצה למאה. המוכר שמן לחבירו סתם, בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמריו, מותר לו לערב ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצאו. ואי לא עריב אחיל ליה. הלוקח שמן מחבירו ויהיב ליה זוזי בתשרי ושקיל מיניה בניסן כשער הדמים של תשרי, הלוקח מקבל פקטים. וכל שכן אי שקיל מיניה בתשרי. אבל אי יהיב ליה זוזי בניסן ושקיל מיניה בניסן כשער של ניסן אין הלוקח מקבל פקטים. המפקיד אצל חבירו פירות שאינם מדודין ועירבם עם פירותיו ולא מדדן, הרי זה פושע. בעל הפקדון אומר כך וכך היו, והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה. וכן כל שומר שנתחייב לשלם ואומר איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם, והבעלים אומרים שיודעים כי כך וכך היה שוה, יטלו בלא שבועה. והוא שיטענו דבר שהם אמודין בו. ויש לשומר להחרים על מי שלוקח הימנו יותר מן הראוי לו. אם גם הבעלים אומרים "איני יודע", ישבע השומר שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיה בו יותר מן השוה כך וכך. וישלם מה שהודה בו. וכן כל כיוצא בזה.
המפקיד אצל חבירו חבית ואפילו ייחדו לה הבעלים מקום וטילטלה לצורכו ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה חייב. שכל שומר שגנב מרשותו כי האי גונא וכגון שולח יד בפקדון שברשותו שנקרא גזלן דהו"ל גונב שלא מדעת צריך דעת בעלים. ולא הויא השבה עד שיודיע לבעלים לומר "נטלתיה והחזרתיה". אבל הגונב מרשות בעלים לדעת מניין פוטר שלא לדעת צריך דעת. והני מילי בגונב בעלי חיים, אבל שאר דברים לדעת מנין פוטר, שלא לדעת אפילו מנין לא צריך.
<h2>דף מא.</h2>
שליחות יד אינה צריכה חסרון.
<h2>דף מב.</h2>
המפקיד מעות אצל חבירו להוליכם בדרך לביתו, או ששלח על ידו מעות ממקום למקום, צריך שיהיו צרורים ומונחים בידו, או קשורים על בטנו כראוי כנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי. ואם לא קשרם בדרך זה הוי פושע. ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה אותבתינהו בקרטליתא ואיגנוב. ומסיק דמישתבע איהו דהני זוזי אשלמינהו לאימיה, ומישתבעה איהי דאותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטורין כיון שלא הודיעה שהם פקדון. ואינו חייב לישבע שלא הודיעה. אם הודיעה שהוא פקדון נשבע ששמר כדין פקדון ופטורים שניהם, שכל המפקיד על דעת שהוא פקדון לאשתו ובניו הגדולים ונאמנים לו הוא מפקיד. ולא מצי המפקיד לומר לנפקד "את מהימנת לי בשבועה ולא הם". אבל אם פשעו בו ואין להם מה לשלם, חייב הנפקד לשלם. אבל היכא שידוע בודאי שהנפקד אינו רגיל לשמור פקדון בעצמו אלא בברור כל הנפקד בידו הוא מוסר לשתחתיו ואינו שומרו כלל בעצמו והוי ליה כאילו המפקיד בעצמו מסר הפקדון ליד מי שרגיל הנפקד למסור ונסתלק הנפקד לגמרי. ואם פשע בו מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי.
כספים וכל כיוצא בהם שמשאו קל ואין הקרקע מאבדתו אין לו שמירה אלא בקרקע. ואע"ג שהוא שומר כספים של עצמו בתיבה סגורה, כספים של אחרים אינו רשאי לשומרם אלא בקרקע, ומעמיקם טפח. ואם לא עשה כן הרי הוא פושע. אבל התנה עמו על מנת שישמרם כמו של עצמו הרי זה מניחו במקום שמניח את של עצמו ופטור. ובערב שבת אחר חצי היום או לכל היותר מתשע שעות ומחצה ולמעלה אינו חייב לחפור בקרקע. ואי שהה למוצאי שבת אחר שבאו מבית הכנסת ואחר שהבדיל שיעור למקברינהו ולא קברינהו חייב. ואם המפקיד צורבא מרבנן וזהיר במצוות ובהבדלה על הכוס, אמר השומר דילמא מיצטריך ליה זוזא לאבדלתא, ולהכי לא קברינהו ופטור. וכגון שאינו יודע אם יש למפקיד יין בביתו. והיכא דשכיחי גשושאי אין להם שמירה אלא בשמי קורה. והיכא דשכיחי גשושאי ופרומאי אין להם שמירה אלא בשורת הבנין בכותל. והיכא דשכיחי נמי טפוחאי אין להם שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע או בטפח הסמוך לשמי קורה וכולן בכותל. והיכא דשמרם כראוי ונגנבו משם שומר חנם פטור. ושומר שכר חייב דלא אשכחנא גניבה באונס בשום ענין אלא בליסטים מזוין. וכתב אבא מרי זצ"ל בגליון. לא נשלם דיבור זה.
<h2>דף מב:</h2>
ההוא אפיטרופא דזבן להו תורא ליתמי לרידיא או אפילו סתם יתמי כגברא דזבין לרידיא דמי, אי נמי אפילו מכרו לשחיטה בעינן שיוכל לשהותו ארבעה או חמשה ימים עד יומא דשוקא. וזה לא היה יכול לחיות כלל, דלא הוו ליה ככי ושיני למיכל. מסריה לבקרא, אי איכא פסידא ליתמי מיחייב בקרא לשלם, דכיון דשומר שכר דיתמי הוא איבעיא ליה לעיוני אי אכיל, אע"ג דאוקמיה בהדי שאר תורי ושדא אוכלא קמיה. אבל אי אשכחוה למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי מיניה, מישתבע מריה דתורא דלא הוה ידע. כגון שהוא ספסירא דזבן מהכא וזבין להכא, ומשלם בקרא לספסירא דמי בשר בזול משום שלא הודיעו. וכתב רבינו אב"י העזרי זצ"ל וכן הדין אם אדם הפקיד דבר ונתנו לחבירו ונתנו לאשר על ביתו ונרקב, מחוייב לשלם שהיה לו להודיעו שמתקלקל.
ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה והוה ליה לדידיה נמי כריא דכשות. ואמר ליה לסרסרא מהא רמי, אזל רמא מאידך, ולא שהה שיעור לאתויי מדיליה ולא אייתי דנימא גלי דעתיה דניחא ליה. ומסיק כיון דלא אמר ליה למהא רמי ומהא לא תרמי, שהסרסור פטור, והנפקד משלם לפי מה שהשביח, אע"פ שהיה נמכר ביותר למאכל גמלים דאכלי כיסי, ואינו חייב לשלם כל דמיו כיון דאמר ליה מהא רמי'.
<h2>דף מג.</h2>
המפקיד מעות אצל שולחני או חנוני, אם צרורים וקשורים בקשר משונה או שהן חתומים, לא ישתמש בהם. ואם לאו ישתמש בהם. לפיכך אם אבדו קודם שנשתמש בהם חייב באחריותן אבל נאנסו לא. אצל בעל הבית, [בין] כך ובין כך לא ישתמש בהן.
האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה, מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה, תברא או שתיא משלם ארבעה. איתבר ממילא משלם זוזא. מעיקרא שויא ארבעה ולבסוף זוזא בין תברא או שתיא בין איתבר ממילא משלם כדמעיקרא.
<h2>דף מג:</h2>
הגוזל רחל גזזה וילדה, גזילה חוזרת בעיניה, ואינו משלם לא גיזה ולא ולדות. וראבי"ה פסק הלכה כר"ע דאמר כשעת התביעה.
החושב לשלוח יד בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד. אמר לעבדו ולשלוחו מנין ת"ל [שמות כ"ב] על כל דבר פשע.
<h2>דף מד.</h2>
הטה את החבית ונטל הימנה רביעית, ונשברה לאחר זמן, אינו משלם אלא רביעית. החמיצה משלם את כולה. הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית אע"פ שלא נטל ונשברה, משלם את הכל. וכל שליחות יד אינה צריכה חסרון. ורבינו אבי"ה זצ"ל כתב, דוקא בחבית, אבל הגביה ארניקי ליטול הימנה דינר ולא נטל, המוציא מחבירו עליו הראיה.
הזהב קונה את הכסף, פירוש הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף ונתן לו דינרי הזהב, משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב, ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי הכסף, ואינו יכול לחזור בו. אבל הכסף אינו קונה את הזהב. דכספא טיבעא ודהבא פירא לגבי כספא. ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין. אבל משיכת המטלטלין קונה ואין אחד מהם יכול לחזור בו. וכיון דדהבא לגבי כספא הוי פירא למקח וממכר, לענין הלואה נמי אסור ללות דינר בדינר. אבל לענין פירי ושאר מטלטלין דהבא טיבעא הוי. וטלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית. ודוקא דינרי זהב דסגיין בההוא אתרא וזבני ומזבני בהו אינשי הוא דהוי טיבעא, אבל דינרי דמיפסלן לא זבני ומזבני בהו, אלא מאן דזבין בהו אזיל בהו (לנבי) [לבי] טיבעא אי נמי אזיל בהו לדוכתא אחריתי דסגיין כגון אילין ודאי לא הוו טיבעא כלל, אלא פירי נינהו לכל מילי. והכי דינא נמי בטיבעא דכספא באתרא דלא סגיין. פרוטות של נחושת קונות דינר כסף, והכסף אינו קונה את הנחושת. מעות הרעות, פירוש מטבע שנסדק ויוצא על ידי הדחק, קונות את היפות. והיפות אינן קונות הרעות.
<h2>דף מה:</h2>
אין מטבע נעשה חליפין ואינו קונה בחליפין. אבל יכול להקנות ולשעבד מטלטלין שברשותו שוה ליטרא מעות.
<h2>דף מו:</h2>
מכור לי באילו קנה ויש לו עליו אונאה.
<h2>דף מז.</h2>
חליפין ומקפיד עליהן אם שוים כנגד החפץ שמקנה לו בהם, אפילו הכי קני. החליף חמור בפרה וטלה, ומשך את הפרה ולא משך הטלה, לא הויא משיכה מעלייתא ולא קנה את החמור.
אין קונין אלא בכלי, ובכליו של קונה. ואין קונין במרוקא, פירוש כלי העשוי מגללי בקר, אי נמי גרעיני תמרים שמחליקין בהן את הקלף. ואין קונין באיסורי הנאה. ונהגו לקנות בסודר של העדים. וצריך שלשה על שלשה, ואי בעי המקנה תפיס הסודר ופסיק ליה.
<h2>דף מז:</h2>
אסימון, פירש מטבע שאין עליו צורה. ור"ת זצ"ל מפרש מטבע שנפסל ויש בו צורה, קונה את המטבע. והמטבע אינו קונה את האסימון.
מטלטלין קונין את המטבע, והמטבע אינו קונה את המטלטלין. ואכל הני דמתניתין קאי דגבי מטלטלין הוו טיבעא. זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה. פסק רבינו תם זצ"ל כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. ואוקמוה רבנן ברשותיה דמוכר, דאי אייקור מצי הדר ביה, כי היכי דליטרח ויציל אם תפול דליקה. וכל כמה דלא משיך לוקח לזביניה ואיתניס למוכר איתניס. ואם היתה (עליהו) [עליתו] של (מוכר) [לוקח] מושכרת (ביד לוקח) [למוכר] אין הלוקח יכול לחזור בו ואי איתניסו איתניסו ללוקח. מלשון רבינו שלמה זצ"ל [משמע] דמה שהלוקח יכול לחזור בו קודם משיכה, דוקא קודם שנשרפו כשיראה דליקה יחזור בו, אבל לאחר שנשרפו אינו יכול לחזור בו. ור"ת זצ"ל פירש דאפילו אחר שנשרפו יכול לחזור בו. ואפילו מי שפרע ליכא, כיון שמפסיד הכל.
<h2>דף מח.</h2>
משיכה קונה בישראל מן התורה לריש לקיש, ולרבי יוחנן בגוי. והיכא דאין לו מה למשוך מעות קונות. הילכך ישראל שיש לו בהמה מבכרת, מותר לו לישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הגוי, ולהפקיעו מבכורה, וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיוולד. ומשיכת האם אינה מועלת לעובר אלא בכפותה. פסק רבינו תם זצ"ל, המשכיר סופר כיון שמשך הקולמוס אינו יכול לחזור בו. ור"י זצ"ל אומר דיכול לחזור בו, ולא מהניא משיכת הקולמוס אלא לענין שיוכל לעכבו עד שיכתוב לו. ונדחת ראיתו.
<h2>דף מח:</h2>
אבל אמרו מי שפרע וכו'. רבא אמר מילט לייטינן ליה, וכן הלכה. עירבון, פירוש פריעת מקצת מעות, נגד כולו הוא קונה.
<h2>דף מט.</h2>
הנושא ונותן (בדמים) [בדברים] ונתרצו במקח, או האומר לחבירו "מתנה מועטת אני נותן לך", דסמכה דעתיה דמקבל אדיבוריה, אסור לחזור בו. אבל מתנה מרובה דלא סמכא דעתיה דמקבל דליקיימיה לדיבוריה, מותר לחזור בו. ואם אמר לו "בדעת גמורה אני אומר לך" אין לו לחזור בו.
<h2>דף מט:</h2>
כדרך שתיקנו משיכה במוכרים כך תיקנו משיכה בלקוחות, שגם הלוקח יכול לחזור בו כל זמן שלא משך.
האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע שתות למקח או שתות למעות ולא למקח, כל היכא דאיכא שתות הויא אונאה.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח והויא מחילה לאלתר יתר על שתות בטל מקח ושניהם חוזרים. שתות קנה ואין אחד יכול לחזור ומחזיר אונאה. וזה וזה, פירוש אונאה וביטול מקח, בכדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם לא נתן מעות אפילו אחר שיראה לתגר יכול לחזור בו. והיכא דזבין איניש מידי לחבריה ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא [דהוה] ביה מקמי דליזבניה אית ליה לאהדורי למריה כל אימת דמתגלי ליה ולא אמרינן בכי האי גונא בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר, אפילו אחר כדי שיראה לתגר ולקרובו עד דמתרמי ליה כזבינתיה וידע דטעה ולא הדר ביה.
<h2>דף נא.</h2>
לוקח מבעל הבית תכשיטין וכלי תשמישו אין לו עליו אונאה.
אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה. כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר רבי יהודה אומר אין אונאה לתגר. ופירש רב נחמן מילתיה דרבי יהודה בתגר ספסר שקונה ומוכר מיד, אין מחזירין לו אונאה. ורב אשי פירש דתגר אפילו בפחות מאונאה חוזר.
האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה. בד"א בסתם, אבל מוכר שאמר ללוקח "חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה, על מנת שאין לך עלי אונאה", אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שפירש והתנה כך עם המוכר.
<h2>דף נא:</h2>
על מנת שאין בו אונאה, והרי יש בו אונאה מקח טעות הוי, ואם רצה לחזור יחזור לגמרי לפירוש רש"י זצ"ל אבל לפירוש רשב"ם זצ"ל קנה ומחזיר אונאה.
הנושא ונותן (באמונה) [באמנה] אין לו עליו אונאה. פירש רש"י זצ"ל "מכור חפץ זה כמו שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני והנני סומך עליך". ואפילו קיבל עליו הלוה אחריות ונותן לו שכר טורחו אין לו עליו אונאה. וכגון שהמוכר קיבל עליו יוקרא וזולא. דאי לאו הכי אפילו נותן לו שכר טורחו אסור משום ריבית. ור"י פירש כגון שקנה חפץ אחד ואמר לו חבירו "תניהו לי ואתן לך ריוח דינר אחד יותר ממה שקנית ואני מאמינך במה שתאמר שנתת עליו". אפילו נתאנה לוקח ראשון ואינו שוה כמו שנתן צריך השני ליתן כמו שהתנה, אפילו אינו שוה. וכגון שמשך את החפץ.
היו לו שני יינות, אחד יפה שיש עליו קופצים ללוקחו בבת אחת, ואחד רע שאינו נמכר אלא בחנות, לא יאמר לו "הרי לך יפה בשוויו על מנת שתמכור לי הרע בחנות כמו שתוכל, ולכשתמכרנו תן לי מעות שניהם", ופוטר עצמו בהמתנת מעות של דמי היפה מלתת שכר טורחו על הרע, ומיחזי כריבית. אלא או זה וזה באמונה, או זה וזה בשוה. ואם נתן לו באמנה, כשיבוא לחשבון ינכה לו שכר שהוצרך ליתן להוליכו מביתו לחנות ושכר עצמו שטרח במכירתו. זה פירש רש"י זצ"ל. ור"י זצ"ל פירש כמו שפירש רבינו חננאל זצ"ל, האומר לחבירו "אני מאמינך, הודיעני בכמה קנית חפץ זה, ואני מרויחך כך וכך". כגון אם קנה עשר יריעות בעשרה דינרים, ויש בהם שאינם שוות דינר אלא פחות, ויש שוות יותר מדינר, לא יחשוב את הרעות באמנה ויאמר לו "קניתי בעשרה דינרים" ויחשוב לו כל אחת בדינר והיפות בשומותם לפי ששוות יותר מדינר, אלא או כולם באמונה או כולם בשוויים. ואם יחשבם לו באמנה מעלה לו יותר הריוח שנתרצה לתת לו. וגם מעלה לו שכר כתף שכר גמל שכר פונדק, וכוללן בדמי הקנייה כאילו דמי כולם על דמי הסחורה הם חשובים, וגם שכר עצמו היכא שזה המוכר לא קיבל שכרו מן התגר בראשון בשביל טורחו שטורח למוכרם מכאן לכאן. ועוד פירש רבינו חננאל זצ"ל שאם אחר שיקנה אותם באמנה יש בהם טעות, וטוען הלוקח שבפחות מן השומא לקחם, יש עליו שבועה דרבנן.
<h2>דף נב.</h2>
וכשם שאונאת טלית שתות כן אונאת סלע שחסר עד שתות.
סלע שנפחת עד שקל מותר לקיימו. וכו' דינר שנפחת עד סלע מדינה דהיינו חצי דינר, מותר לקיימו יתר מיכן אסור לקיימו, אלא יקבנה באמצע ולא מן הצד ויתלנה בצואר בנו או בתו. פחת סלע יותר מכדי אונאה משהו, אסור להוציאה ביפה. פחתה סלע איסר לדינר אסור להוציאה וסתמא כרבי מאיר.
<h2>דף נב:</h2>
עד מתי מותר להחזיר סלע שנתאנה בה בכרכים עד כדי שיראה לשולחני. בכפרים עד ערבי שבתות שבא להוציאו לסעודת שבת. ואז ידע אם יקבלוה הימנו. ואם היה הנותן מכירה, אפילו אחר שנים עשר חודש חוזר בו ומקבלה הימנו במידת חסידות. ואם לא יקבלנה הימנו אין לו עליו אלא תרעומת.
מי שמעמיד עצמו מלקבל מטבע כשמוצא בו פגם מיקרי "נפש רע". והוא דנפיק על ידי הדחק.
<h2>דף נה.</h2>
ופירש רבינו חננאל זצ"ל דקיימא לן כלוי דאמר יש אונאה לפרוטות. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב דלית הילכתא כותיה.
<h2>דף נו:</h2>
אלו דברים שאין להם אונאה, העבדים והקרקעות וההקדשות והשטרות הנמכרים לראייה שבהם, אין בהם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה. שומר חנם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם. רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה, ושאינו חייב באחריותן אין להם אונאה. שכירות יש להם אונאה.
<h2>דף נז.</h2>
יש ביטול מקח בקרקעות בפלגא, כגון שוה מנה במאתים, ואין להם ביטול מקח בפחות מפלגא.
<h2>דף נח:</h2>
רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית אין להם אונאה, ורבי יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף ומגן במלחמה אין להם אונאה. ועד כמה, אמר אמימר עד כדי דמיהן. פירוש כפליים, פר"ח זצ"ל וכן הלכה, והני כולהו בלוקח, אבל במוכר יש להם אונאה. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל [כתב] דרב האיי גאון זצ"ל פסק דכל זביני אית בהו אונאה, בר מהני דמנינן במתניתין העבדים והשטרות והקרקעות וכו'.
<h2>דף ס.</h2>
בעל הבית שאמר פירות שדה זו אני מוכר לך כך וכך סאין, לא יערב בהם פירות שדה אחרת, אפילו חדשים בחדשים. ולא חדשים בישנים ולא ישנים בחדשים, ואפילו שניהם של שדה אחת ואם יודע בו שאינו רוצה ליישנן ישנים בחדשים שפיר דמי.
ביין התירו לערב בין הגיתות קשה ברך, מפני שמשביחו. וכל "באמת" הלכה היא. והיכא דהוחזקו הכל לערב, קא מחלי ומערבי אפילו שלא בין הגיתות, דהיינו אחר שתסס וקלט כל אחד טעמו. רבי אחא מתיר בדבר הנטעם, שאדם טעם קודם שלוקחו, ויכול להבחין שנתערב בו.
אין מערבין שמרים ששפה מחבית זו בחבית אחרת. ואפילו שפה שניהם ביום אחד. אבל נותן שמרי חבית לתוכה. כך פירש רש"י זצ"ל. אבל רבינו חננאל זצ"ל רוצה להתיר משתי חביות בשל יום ויום. וכ"כ רי"ף זצ"ל אבל מערב של אמש בשל אמש ושל יום בשל יום. מי שנתערבו מים ביינו לא ימכרנו בחנות פרוטה פרוטה אא"כ הודיע לכל אחד מים מעורבים בו. ולא לתגר ביחד אפילו הודיעו. התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת מחמש גיתות ונותן לתוך פיטום אחת, ובלבד שלא יתכוין לערב ולהוציא קול לקנות הרוב ממקום שהוא משובח ולערב בו ממקום אחר ושכניו כסבורין שכל הפירות מאותו מקום.
מחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות ומרגילן לבא אצלו. ופוחת את השער למכור בזול מפני שמרגילו לבא אצלו. לא יברור את הגריסין וחכמים מתירין ומודים שלא יבור מעל פי המגורה למעלה להראותה יפה, והפסולת שבתוכו לא בירר, לפי שאינו אלא כגונב את העין בברירה זו.
<h2>דף ס:</h2>
אין מפרכסין את האדם. פירוש עבד זקן העומד לימכר לא ישחיר ראשו וזקנו שיראה כילד. ולא את הבהמה, פירוש שלא ישקנה מי סובין והם נופחין מיעיה ושערה נזקף ונראית שמינה, ולא יקרצפנה. ואין נופחין בקריביים, ואין שורין את הבשר במים כדי שיראו יפים למוכרם. ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים, אבל כלים חדשים מותר לייפותם.
<h2>דף סא.</h2>
היכא שהלוהו על מנת ליתן לו ריבית ואחר כך אומר "אני נותן לך מתנה" אסור. ושאינו תלמיד חכם אפילו התנה עמו מתחילה כדי לתת לו בתורת מתנה אסור.
<h2>דף סא:</h2>
לא תעשו עול במשפט, זו מדת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה שהחבל מתוך יובשו נכמר ונכווץ, ולאחד בימות הגשמים שהחבל מתפשט כל צורכו מתוך שהוא לח. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח להכבידם. ובמשורה שלא ירתיח.
ריבית קצוצה דהיינו המלוה סלע בחמשה דינרים, יוצאה בדיינים. אבק ריבית דהיינו אם לקח הימנו חיטין בדינר זהב הכור וכן השער, ועמדו חיטין בשלשים דינרין, ואמר לו תן לי חיטיי שאני רוצה למוכרם וליקח בהם יין. ואמר לו הרי חיטיך עשויות עלי בשלשים דינרין, והרי לך אצלי בהם יין, ויין אין לו. אינה יוצאה בדיינים.
<h2>דף סב.</h2>
שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב, על זה דרש רבי עקיבא וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך.
אבק ריבית דהיינו סאה בסאה. או משכנתא בלא נכייתא, כגון שאוכל פירות כרם המושכן לו ואינו מנכה בחובו. או ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת כגון שפסק (לו) עמו לתת לו קודם הלואתו ריבית לכשילוה הימנו. או ריבית מאוחרת הבטיחו לתת לו כך וכך אחרי שיפרענו חובו. או אחרי שפרעו שלח לו מנחה (למען) [בעבור] שעשה עמו חסד והלוה לו מעותיו. כל אלו אין כופין הדיינים להחזיר.
<h2>דף סב:</h2>
אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי חיטין יש לי שאני נותן לך במנה, שהוא כ"ה סלעים, וכן השער עתה ונתנם לו, וחזר ולקחם הימנו בכ"ד סלעים דאוזיל האי גביה סלע עבור שהיה דחוק למעות ולא היה יכול להמתין עד יום השוק מותר. ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית.
<h2>דף סג.</h2>
הרי שהיה נושה בחבירו מנה, והלך ועמד על גורנו ואמר לו תן לי מעותיי שאני רוצה ליקח בהם חיטין. ואמר לו חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשה עלי כשער של עכשיו. אם יש לו מותר דזכי בהו האי מהשתא אע"ג דלא משיך, כי מוקרי ברשותיה מוקרי. ולא הוי ריבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. ואם אין לו אסור אע"ג שאם היה נותן לו מעות מזומנים היה מותר אפילו באין לו, כדתנן [לקמן ע"ב ע"ב] יצא השער פוסקין, היינו משום דיכול זה לקנותן במעות שקיבל דחיטין מצויין לו הואיל ויצא השער. אבל זה אין לו מעות במה יקנה ודמי לריבית.
והיכא שנתן לו מעות מזומנים ופסק על השער שיצא על ידי חמרים המביאים תבואה לשוקי הכרכים ואפילו אין לו, ואחר זמן הגיע זמן החיטין למכור, ובא ותבעו ואין לו, מקבל הימנו דמים כשער של עכשיו.
<h2>דף סג:</h2>
כל היכא שדרך הפוסקים על השער למיתב זוזי לבי תרי או תלת, אי אשכחיה לוקח למוכר בתר הכי בשוקא ואמר ליה "חזי דעלך קא סמיכנא" אי נמי איתחזי ליה אבי דרי בזה הענין, דידע דעליה סמיך האי לוקח וסחורה מקוימת היא, ואין דעתו לחזור, אי הדר ביה תו מוכר קאי במי שפרע. ואי לא מצי אמר ליה "אמינא אשכחת פירי דשפירי מדידי ושקלת".
האי מאן דיהיב זוזי לקירא, וקא אזלי ארבע חלות שעוה בזוז, ואמר ליה "יהיבנא לך חמשא לזמן פלוני, והקדם לי המעות עכשיו", איתנהו גביה שרי. ליתנהו גביה אסיר, ואע"ג דאית ליה אשראי במתא.
אמר רב נחמן האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טפייתא, אי בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר. ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. פירש ר"י זצ"ל דלדידן הוי הכל בכדי שהדעת טועה וחייב להחזיר.
<h2>דף סד.</h2>
הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא. הנותן לבעל הגינה דמי עשר קישואין אלו והרי הם קטנים, והתנה עמו שיתנם לו כשיגדילו מותר. שאילו קצצן עתה כשהם קטנים לא היו באים אחרים תחתיהם. וכן כל כיוצא בזה מדבר שאין בו הפסד ולא חסרון על המוכר.
שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא אי תקפא מכאן עד יום פלוני ברשותך אי אייקיר וזילא ברשותי.
<h2>דף סד:</h2>
המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם, ולא ישכור הימנו בפחות, ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ואם אמר הלויני ודור בחצירי ריבית קצוצה היא וכופין את המלוה ליתן שכר הבית ללוה. אבל אם לא התנה אלא הלוהו ודר בחצירו, אבק ריבית היא זו. ואפילו אי תבע ליה מקמי דליפרעיה לא מחייב לנכויי ליה שיעור אגר ביתא, דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. והמלוה את חבירו סתם ולאחר זמן תבע חובו, ואמר לו הלוה דור בחצירי עד שאפרע לך חובך, הרי זה אבק ריבית, לפי שלא קצץ בשעת הלואה. שנאמר [ויקרא כ"ה] לא תתן לו בנשך. אסור להלות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא. דתנן לא ישכור הימנו בפחות.
אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר וכן התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, הלוה ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. ואפילו הלוה כל כך אוהבו של המלוה דבלאו הכי היה משאילו. ודוקא מילי דפרהסיא ואוושי טובא כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו בעל כרחו אסור, אבל להשאיל לו כליו או אפילו סוסו מותר, כיון דבלאו הכי נמי היה משאיל לו ועוד היינו יכולים לומר דכל היכא דקודם הלואה היו אוהבים זה את זה כל כך שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים, מותר להשאיל גם לאחר הלואה.
<h2>דף סה.</h2>
האי מאן דמסיק זוזי דריביתא בחבריה, וקא אזלי ד' גריבי בזוזא ויהיב ליה חמשא, כי מפקינן מיניה חמשא מפקינן מיניה. האי מאן דמסיק ארבע זוזי דרביתא בחבריה, ויהיב ליה גלימא בגוייהו, גלימא מפקינן מיניה. האי מאן דמסיק תריסר זוזי דרביתא בחבריה, ואוגר ליה חצר דמיתגרא בעשרה אגריה ניהליה בתריסר, תריסר מפקינן מיניה. [ירושלמי פ"ה ה"א] חד בר נש אוזיף לחבריה דינרים, אשריניה בגו ביתיה. אמר ליה הב לי דינריי. אמר ליה הב לי אגר ביתאי. אתא עובדא קומי רב אדא בר אהבה, אמר ליה יהיב ליה מה דהוה חמי למישרי. מותר למכור הלואתו לחבירו, כגון ראובן שחייב לשמעון מנה ליתן לו בתשרי, מותר ללוי שיתן לו לשמעון חמשים בניסן, ויקבל מנה מראובן בתשרי. וכיצד יזכה לוי בחוב זה דוקא במעמד שלשתן, שיאמר שמעון לראובן במעמד שלשתן חוב שיש לי בידך תנהו ללוי. ואם יש לשמעון שטר על ראובן ימסרנו ללוי ויכתוב לו "קני לך איהו וכל שיעבודיה". ראובן שלוה מנה משמעון. ואחר כך לקח מנה אחר, או אותו מנה עצמו, וזיכהו לשמעון על ידי אחר, אסור לו לראובן לישא וליתן ולהרויח באותו מנה לשמעון מפני שנראה כריבית.
השכיר לו חצירו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים, ואם של חודש בחודש סלע בחודש מותר. דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. מיהו לבסוף כשהגיע עת תשלומין אילו אמר לו אמתין לך שכירות עד זמן פלוני על מנת שתתן לי כך וכך אסור. מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם אמתין לך עד הגורן שתמכור תבואתך ותן לי מעותיי בשנים עשר מנה, אסור.
שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. הלוקח חפץ מחבירו בשוויו על מנת שיתן לו מכאן עד שנים עשר חודש, הרי זה רשאי לומר תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משום ריבית.
מותר למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה, ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי היא לך בפחות. אלא ימכור לו בסתם בכך וכך ליום פלוני, ואפילו אם לא תשוה ביום פלוני כדמים שהוא נותן לו אז, אפילו הכי שרי לפירוש רש"י זצ"ל. אבל לפירוש רבינו חננאל זצ"ל לא שרי אלא אם כן היא שוה ביום פלוני כדמים שנותן לו אז. והני מילי בדבר שאין שומתו ידועה, כגון פרה וטלית. אבל בפירות אם יצא השער אסור למוכרם אפילו סתם עד יום פלוני ביותר מדמיה.
טרשא דרב חמא שרי. מוכר פרגמטיא ומוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להם, והם מעלין אותם למכור במקום היוקר. והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה. והלקוחות משתכרים בפרגמטיא שלוקחים שם במעותיו ומביאים לכאן, ואחריות החזרה עליהם.
<h2>דף סה:</h2>
מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מותר מעות שעליך וטול את השדה שלך, אי אמר ליה לכי מייתית קני, מוכר אוכל פירות עד שיביא מותר המעות, דעד ההיא שעתא ארעא דמוכר היא ופירות דנפשיה קא אכיל. ואי אמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו, משלשין את הפירות ביד שליש, אם יגמור המקח יתנם ביד לוקח ואם לאו יחזיר המוכר מעות שקיבל ויטול פירות. והיכא שלא התנו ביניהם שום תנאי, פסקינן לעיל בסימן ר"י דעירבון כנגד כולו הוא קונה. פירוש שאם נתן מקצת דמים על פיסוק מרובה, קונה בקרקע קנין גמור כנגד כל הפיסוק. והיכא דאמר ליה קני מעכשיו כשיעור זוזך והשאר לכי מייתית קני, לוקח אוכל פירות המגיעים לדמים שנתן, והשאר אוכל המוכר. ואי אמר ליה קני הכל מעכשיו וזוזי ליהוו הלואה גבך, לוקח מותר ומוכר אסור. וכל כי האי גוונא אבק ריבית היא ואינה יוצאה בדיינין. מאן תנא שניהם אסורין, דלא כרבי יהודה דאי כרבי יהודה הא אמר צד אחד בריבית מותר.
מישכן לו בית או שדה ואמר לו כשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו. שפסק לו דמים מועטים על מעות הלוואה, להצמיתה לו אם בא למוכרה אסור, בשוויהן מותר. מכר לו בית או שדה ונתן לו כל דמיו, ואמר לו מוכר "על מנת כן אני מוכרה לך שכשיהיו לי מעות החזירם לי וטול מעותיך", אסור. אבל אם הלוקח אמר לו אם ארצה אחזירה לך ולא שתוכל לתובעני בדין, מותר. ורבינו חננאל זצ"ל פירש סיפא שמכר לו מכירה גמורה, ואחר כך נתנדב הלוקח מעצמו והבטיח למוכר ואמר לו לכשיהיו לך המעות אחזירם לך מותר. והוא דקנו מיניה דהאי.
<h2>דף סו.</h2>
כל היכא דמוכר בעי אתנויי ואתני לוקח, ואי לוקח הוא דבעי אתנויי ואתני מוכר, ולא קנו מיניה, אמרינן פיטומי מילי בעלמא נינהו. כללא דמילתא כל היכא דבעי אקנויי ולא קבליה עליה ההוא תנאי בקנין אלא מילי בעלמא, לא קני.
מכר לו את השדה ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן עד שלש שנים הרי היא שלי מעכשיו הרי היא שלו דלאו אסמכתא היא אלא מכר גמור, שעל מנת המכר החזיק בה מעכשיו בדמים הללו, ואוזולי הוא דקמוזיל גביה. וזה קיבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם. והפירות לרבי יהודה לוקח אוכלם, ולרבנן משלשין אותם. כל אסמכתא דלית בה מעכשיו לא קניא. וההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטיל זכוותיה, וקנו מיניה בבית דין חשוב בדלא אניס, כי האי גוונא אסמכתא קניא. אבל אי הוו זכוותיה בידיה, אע"ג דקנו בבית דין חשוב לא הוו בטילין. אי נפיק כתבא דהוא אסמכתא, אע"ג דכתיב ביה "דלא כאסמכתא" שטרא בטילא הוא. ואותם ריישמני"ש שנותנים בשעת שידוכין קניא. וכן כשמשדכין מלמדין מלמדי תינוקות, ומקבל המלמד קנס על עצמו אם יחזור בו וחזר בו, ולא מצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא.
<h2>דף סו:</h2>
מכר לו את השדה ולא אמר לו קני מעכשיו הוי אסמכתא, אפילו אשכחיה בגו זימניה ואמר לו קני לא קני. האי אסמכתא אי קפיד אארעא, פירש רש"י זצ"ל קפיד שלא למכור שום קרקע אפילו בשוויו, ודאי דעתו לשקעה וקני. ור"י זצ"ל פירש קפיד, שאינו רוצה לעשות תנאי זה אלא על שדה זו.
ואם אמר לא יהא לך פירעון אלא מזו אף תוך שלש שנים. ואם אין אני נותן לך מגופה כנגד מעותיך עד שלש שנים תהא כולה שלך. בהא אמר רב פפא אע"ג דלא קניא למיהוי כולה שלו לאחר שלש, אפותיקי היא למיגבי מינה. התנה המוכר להגבות ללוקח מעידית ואתא בידקא דמיא ושטפה לעידי עידית קיימא עידית במקום עידי עידית, ולא גבי מינה כיון דבשעת התנאי אמר לו מעידי עידית לא מגבינא לך דבעינא למיקם קמאי. כל דאי לא קני אפילו בחמרא דלזבוני קאי.
אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא, הדרא ארעא והדרי פירי דלאחר שלש אם אכלן לוקח. פירש רש"י זצ"ל דאין אבק ריבית בדבר הלואה אלא בדבר מכר, כגון המרבה בפירות דמתניתין.
<h2>דף סז.</h2>
ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריביי. אזל זבן לה. אמר ליה המוכר לשליח אי הוו לי זוזי מהדרא לה ניהלי ורוצה אני שתקבל מעותיך. א"ל אתה והיא קרובים תתרצו ביניכם. כה"ג לא סמכא דעתא דמוכח והדרא ארעא ופירי נמי הדרי. וכן במשכנתא בלא נכייתא אסיר לפר"ח זצ"ל ור"י אלפסי זצ"ל, דלא ניכול אלא במשכנתא דסורא דכתבי הכי "במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף". צריך עיון פסק זה שכתבתי.
במקום שנהגו להלוות סתם והמלוה אוכל פירות ולא פסק עמו נכייתא דלקמן ונהגו לסלק את המלוה הימנה בכל עת שתשיג יד הלווה למעות ואכל שיעור זוזי כפי מה שנמכרין פירות בשוק. ובא הלווה לפנינו ותבע ואמר איני רוצה שיאכל פירותיי בריבית, ישומו פירות שאכל ויטלם בחובו. לא מסלקינן ליה בלא זוזי עד שיתן לו כל מעות הלוואתו, ואפילו ביתומים קטנים דלא מחלי. האי משכנתא, משכנתא בנכייתא היא, כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא. כך כתב ר"י אלפסי זצ"ל. ומאן דמוקי לה בלא נכייתא ר"ל דלא קיימא לן כפסק דלעיל דהדרי פירי אלא בזביני לחוד כך כתב ר"י אלפסי.
<h2>דף סז:</h2>
האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא. שמנכה לו מן החוב דבר הקצוב לשנה, דנראה כמוכרו לו ויורד לספק, שאפילו תלקה ולא יהיו בה פירות ינכה לו אותה קצבה. ובאתרא דלא מסלקי, כל ימי הזמן הוי כמכורה אצלו, ובלא נכייתא נמי אכיל. ואי צורבא מרבנן הוא שצריך ליישר את דרכיו ולהתקדש אף במותר לו לא נכול אפילו בנכייתא, אלא בקיצותא, דהיינו עד חמש שנין בנכייתא מכאן ואילך שיימנינן להו לכולהו פירי. ולמאן דאסר קיצותא לא ניכול אלא במשכנתא דסורא. דכתבי הכי "במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף". כתב רבינו משה בר' מיימון זצ"ל משכן חצר וכיוצא בה בנכוי הרי זה אבק ריבית, ובשדה וכיוצא בה מותר.
האי משכנתא באתרא דמסלקי אם מת ונפלה לפני בניו אין בעל חוב של אביהם גובה מן הפירות שיש להם בה, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, ושביעית משמטתה, באתרא דלא מסלקי בזוזי בעל חוב גובה הימנה, ובכור נוטל בה פי שנים, ואין שביעית משמטתה.
האי משכנתא באתרא דמסלקי, מסלקי ליה אפילו מתמרי דאבודיא. ואי אגבינהו בסיסני קנאם בהגבהה ולמ"ד כליו של לוקח ברשות (מיד) [מוכר] קנאם לוקח אפילו לא מגבינהו בסיסני קנאם. באתרא דמסלקי, והתנה בשעת מתן מעות "על מנת שלא תוכל לסלקיני" לא מצי לסלוקי, שהקרקע נקנית בכסף בין דרך ממכר בין דרך שכירות בין בכל הדרכים לפי התנאי. ובאתרא דלא מסלקי ואמר מסתלקנא, אי לא קנו מיניה יכול לומר לא אשנה המנהג. באתרא דמסלקי אמר "איזיל ואטרח ואייתי זוזי ואשלם לך ומעתה לא תאכל עוד פירות" לא אכיל. והני מילי למאן דשרי בנכייתא. אבל רבינו חננאל זצ"ל פסק כרב אשי דאסר בנכייתא, ולא שרי אלא במשכנתא דסורא דכתבי הכי "במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף".
<h2>דף סח.</h2>
סתם משכנתא שתא. ואפילו באתרא דמסלקי, תוך שנה לא מצי לסלוקי. כתב ר"י אלפסי זצ"ל אע"ג דמשכנתא בנכייתא אסירא, הני מילי לכתחילה, אבל דאיעבד הילכתא ככל הני שמעתתא דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין.
מאי משכנתא דשכונה גביה. פירוש אין לו שכן קרוב ממנו, ואם בא הלוה למוכרה אין בכל בעלי מצריה שכן וטוב לקנותה כזה. ופירש רבינו אב"י העזרי זצ"ל דאם התנה שיוכל לסלקו קודם שנה, דלא הויא שכונה גביה לגבי דינא דבר מצרא. ומעשה היה במרת ציפורה שרצתה למכור ביתה, והיה רבי יצחק בר' מנחם מצרן, ובא רבי יצחק בר' מרדכי לקנות הבית וכתבה לו שטר משכנתא כך בה' בתמוז הלוה ר' יצחק זקוק למרת ציפורה, שאם לא תפרע עד א' באב, שיוסיף לה ח' זקוקין ותמכור לו הבית בט' זקוקין והסכימו הרב רבי משה בר' מרדכי זצ"ל ורבינו אב"י העזרי זצ"ל והרב ר' שאלתיאל זצ"ל שלא הועיל לר' יצחק בר' מרדכי בזה כלום, וזכה בו רבי יצחק בר' מנחם המצרן.
בעלי בתים הקונים פרגמטיא ונותנים לתגרים למחצית שכר ושמין כך וכך יהיה שכר בהם וזוקפין מחצית השכר עם הקרן, וכותבין בשטר "פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני". וכי אתו לקמייהו ואמרי לא הוה רווחא מהימני להו אפילו הכי אסור, דילמא שכיב המלוה ונפלי קמי יתמי, והם יגבו הכל. בעלי בתים מלוים מעות לבני אדם על שדותיהם, וחוזרים (ומוכרים) [וחוכרים] אותם להם בכך וכך כורין לשנה. ואפילו כתבי הכי מישכן ליה פלוני ארעא לפלוני וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין ביד המלוה ועשה הוא ואכל בנכייתא והדר חכרה מיניה, אפילו הכי אסיר. ולא אשכחנא כלל היתר אלא משכנתא דסורא דכתבי הכי "במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף".
אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר. אלא נותן לו כל שכרו כפועל בטל. פירש רש"י זצ"ל אם היה נגר או נפח, כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה כזו ולעשות מלאכה קלה כזו. ורבינו חננאל פירש כגון חייט שתופר כל בגד בכסף, ועת שאין בידו מלאכה לעשות אלא יושב ובטל תופר (ו)בגד בשני שלישי כסף, נותן לו שני שלישי כסף בשכרו, וחלקן בריוח.
<h2>דף סח:</h2>
וכל דבר שעושה ואוכל כגון פרה החורשת וחמור הטוענת משוי, פעולתם הוא שכר עמל ומזון. וכן גיזה וחלב מעזים ורחלים. והשוכר עגל עם אמו וסייח עם אמו צריך ליתן מן העגל והסייח שכר שנה עמל ומזון, אע"פ שהאם עושה ואוכלת. אשה שיש לה תרנגולת מותרת לומר לבעלת בצים בלשון שכירות תני לי בצים ואושיב לך תרנגולת עליהם ויפרחו באפרוחים, ואטול שני אפרוחים בשכרי. אבל בלשון חלוקה כגון אני ואת נחלוק באפרוחים אסור.
<h2>דף סט.</h2>
ופירש רבינו חננאל ואי אית ליה למקבל עיסקא, עיסקא אחריתי לדידיה דשקיל בה וטרי, אע"ג דלא שקיל שכר טורחו ממרי עיסקא שרי כרב. וזה לשון ר"י אלפסי זצ"ל, אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קא מבטל ליה מיניה, לא בעי באגריה כולי האי כדאמרינן אמר רב מותר שליש בשכרך מותר, דקיימא לן הילכתא כרב באיסורי.
בעל הבית שנשתתף עם אריסו וקנו בהמה בשותפות, והאריס טורח בה, אין בעל הבית חייב ליתן לאריס שכר טורחו. דאריסו למרי דארעא משעבד נפשיה. בדבר שאינו צריך לקנות בשוק יש עליו לטרוח בשבילו. הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ולא לקח, אין לו עליו אלא תרעומת. ואם ידוע שלקח ומכר הרי זה מוציא ממנו בעל כרחו. ורשאי הלוקח ליקח מכל מין שירצה. ולא יקח לא כסות ולא עצים. מותר להלוות מעות למחצית שכר ולומר "השמר שלא תלוום אלא על כספים ותשמרם בקרקע כדין כספים". ואם משנה ומלוום על דברים אחרים, אם פחתו מכאן ואילך פחתו לו. ואם הותירו הותירו לאמצע, ולא חשיב בהכי ריבית. וגם במה שהוא משנה ממה שאמר לו לא חשיב בהכי גזלן.
השם בהמה לחבירו, עד מתי חייב ליטפל בה. באתונות י"ח חדש. בגודרות כ"ד חדש. ואם בא לחלוק תוך הזמן הזה בעל הבהמה מעכב עליו. עד מתי חייב ליטפל בולדות שאף הן נחלקין למחצה, והמקבל בא לומר חלוק אותה מיד שלא אעסוק בחלק שלך, שאיני נוטל בה כלום. בדקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום, רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים. ומה שישביחו מיכן ואילך יטול המקבל חצי שלם בשביל חלקו שהרי חציין שלו. ובמחצית השניה יטול חצי מחצה, כדין מחצית שכר. ושכר עמל ומזון ליכא כיון דבעי למיטרח בה משום מחצה שלו. פירש הרב רבי אלחנן זצ"ל בשם רבי יצחק אביו זצ"ל נוטל מחצה בשלו, וחצי מחצה בשל חבירו. אע"ג דלא פירש למריה דעיסקא באותה שעה בא ונחלוק, ואם לאו אני אטול מכאן ואילך מחצה וחצי מחצה. ואם חילק לעצמו שלא בפני שלשה, והשביח חלקו יותר מחלק חבירו לא הועיל כלום, דאמר ליה מאן פלג לך.
<h2>דף סט:</h2>
משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד בהם ולהתנאות בהם ולהתעטר בהם. ודוקא כה"ג שרי שלא הוציאם מרשותו ומחזיר לו אותם מעות עצמם, ולא הרויח בהם כלום. אבל נשתרש בהם שהוציאם והרויח בהם, אע"פ שלבסוף באו לידו אותם מעות עצמם והחזיר לו אותם מעות עצמם, אסור משום ריבית.
אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה "הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא זוזי", או "הילך ד' זוזי ואימא ליה לפלניא דאוזפן זוזי". נראה לרבינו תם זצ"ל היתר גמור שיתן הלוה המשכונות ליד גוי. ואפילו לעבדו ולשפחתו, ויאמר לו לוה מישראל על משכונותי בין רב בין מעט אלא שישוה המשכון כנגד כל החוב ויותר כדרך שמלוין על המשכונות בריבית כפי אותו ריבית שיקצוב, והגוי ילוה מן היהודי ומיד הגוי יקבלם הלוה. ויהיה מסולק הלוה מן המלוה, שהגוי אם ירצה היה תובעם ופודם מן המלוה, והלוה לא יוכל לתובעם ולפדותן מן המלוה. ואחרי כן אם ירצה המלוה יפקיד המשכונות ביד הלוה, וישתמש בהם הלוה או ימכרם. אך הלוה נפקדו של מלוה להחזיר לו הן או דמיהם. ורשב"א זצ"ל כתב גוי שלוה מעות מישראל בריבית על משכונות של ישראל, אע"פ שהישראל יודע שהגוי לוה לצורך ישראל חבירו, גובה קרן וריבית. ואע"פ שישראל פורע הריבית ליד ישראל חבירו.
מקום שנהגו לחלוק וולדות מיד כשתבוא עונת חלוקתן כדפי' לעיל בסימן ש', חולקין. מקום שנהגו לגדל יגדלו.
מפריז על שדהו כיצד השכיר את השדה לחבירו בעשרת כור חטים בשנה, ואמר לו "הלויני מאתיים זוז ואוציאם בשדה לזבל ולקווץ ולחרוש, ואני אשלם לך שנים עשר כור חטים לשנה, ואחזיר לך מעותיך", מותר. ואין מפריז על החנות לקנות פירות ולמכור בחנות, ולא על הספינה לקנות פרקמטיא ולהוליך בה. פעמים שמפריז על החנות, לצור בה צורה, לעשות לה איסקריא.
מותר להשכיר ספינה על מנת שאם תישבר ישלם אותה השוכר. ומכל מקום אם נשברה כשנותן לו דמיה פוחת כפי מה שפחתה משעה ששכרה עד אותה שעה, שהרי הוא נותן לו שכרה שהשכירה לו, והמשכירה מקבל עליו הפחת. השם פרה לחבירו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינרים אם לא אשיבנה לך, ואני אעלה לך בשכרה שאחרוש בה סלע בחודש מותר. ואין זה ריבית, כיון שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם לו שלשים דינרים.
<h2>דף ע.</h2>
דודא דנחשא דיתמי דהוה בי מר שמואל, תקיל ויהיב ליה תקיל ושקיל ליה, ושקיל אגריה ופחתיה. דכיון דמקבל עלייהו חיסכא דנחשא שרי ולא סגי במאי דמקבלי עלייהו זולא עד דמקבלי עלייהו נמי חיסכא דנחשא. ואפילו בדיקנני שרי כה"ג. מעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד. פירוש שיהיו היתומים נוטלים חלק בשכר ולא בהפסד. קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע. קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד. קרוב לזה ולזה ורחוק לזה ולזה זו היא מדת כל אדם. הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו. חזינן גברא דמשפי ניכסי ומהימן ושמע דינא ולא מקבל שמתא דרבנן, ויהבינן להו ניהליה בפני ב"ד שלשה קרוב לשכר ורחוק להפסד. בסימנא מפקינן אפילו מיתמי.
<h2>דף ע:</h2>
נכסי צאן ברזל ששם לו הנותן למקבל, שאם מתו הוי הפסד דמקבל, אע"ג דהנותן קביל עליה אונסא וזולא, אפילו הכי אסור משום ריבית.
בזמן הזה מותר להלוות לגוים בריבית.
<h2>דף עא:</h2>
דיניה דגוי בתר ערבא אזיל. הילכך ישראל שנעשה ערב לגוי עבור ישראל חבירו אסור ליקח הריבית אלא אם כן קיבל עליו הגוי שלא יתבע מן הערב תחילה. ואם ישראל נעשה ערב לישראל עבור הגוי, הקרן משלם ואפילו לא הקנה, דערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין. והריבית לא יפרע עד שיפרע הגוי ואפילו הקנה. ואם ישראל פיצה לגוי משכונו שהיה לו ביד ישראל עבור הקרן והריבית, חייב ליתן לו גם הריבית. ואם פיצה את ערב גוי שהיה לישראל מן הגוי ונתערב הוא במקומו, בזה יש להסתפק.
ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אפילו העמידו אצל הגוי המלוה לישראל הלוה הראשון שיהא אפוטרופוס בחוב לצורכו שיתננו לו, ולכשיפרע אותו לוה שני יקבלנו מידו ויזכה בו לצורך הגוי, אפילו הכי אסור. אלא אם כן נטלם הגוי מן הראשון ונתנם לשני, אז שרי. וכן הדין בגוי שלוה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר, דלא אסיר אלא אם כן נטלם ישראל מן הגוי ונתנם לישראל שני, לפירוש רבינו תם זצ"ל. אבל רבינו חננאל זצ"ל ורבינו אב"י העזרי זצ"ל אוסרים בסיפא אפילו לא נטל ונתן ביד רק שהעמידו אצלו ואמר הגוי לישראל המלוה הרי המעות שלך שאתה נושה בי, הריני נותנם לישראל זה.
אם אמר ראובן לשמעון "היה שלוחי ולוה לי מעות מגוי בריבית", ועשה שמעון כן, מותר שמעון ליקח הריבית מראובן ולתת לגוי. דשליחותיה דראובן קא עביד והוא אינו לא לוה ולא מלוה ולא ערב. גוי שאמר לראובן "תלוה לי מעות על המשכונות" והלך ראובן ולוה משמעון לצורך גוי על משכונו של גוי. אי נמי שביקש לו "תשים משכונך במקומי", והוא אמר לשמעון זהו משכון של גוי. או אמר לו "אני נותן ומזכה לך משכוני תחתיו דגוי", ונתרצה שמעון, מותר שמעון ליקח הריבית מראובן. ואם כופר ראובן ישבע ראובן שכדבריו [כן הוא] ויפטר. ואפילו אם הגוי אלם ולא יפרע לראובן יטול שמעון הריבית. אבל אם הזכיר לו שם הגוי (ש)הרי ידע שאין דרכו לתת ריבית כולי האי ולא יתן ראובן משלו דידע ומחיל. ואם פודה ראובן במעות של עצמו המשכון הוי רמאות מכל מקום הריבית מותר לו לקבל, ואפילו מרויח במה שעמד המשכון, כבר זכה בו וקנאו כנגדו. גוי שמישכן משכון לראובן בריבית, ואחר כך מכרו הגוי לשמעון, ושהה שמעון לפדותו, מותר לראובן ליקח ריבית משמעון, שהרי לא לוה הישראל כנגדו. עכ"ל רבינו אב"י העזרי זצ"ל.
השיב רבינו יצחק זצ"ל היכא דאמר ישראל לגוי "לך לוה מנה מישראל בריבית". אפילו פירש בהדיא בפני עדים שעשאו שליח וכל מה דיפוק לך מן דינא עלי, מותר, כיון שהמלוה אינו יודע שלצורך ישראל לוה אותם. וראבי"ה זצ"ל כתב בשם ריב"א זצ"ל אסור לישראל לשלוח את הגוי שילוה לו מעות מישראל חבירו בריבית. ואם שלחו ללוות מן הגוי ולוה מישראל, מספקא לי אם מותר אם לאו.
רבינו גרשום זצ"ל, פסק אם אמר גוי לישראל צא ולוה לי מעות מישראל חבירך מותר. ואם ישראל לוה מישראל חבירו לצורך גוי, וקצב עם הגוי על הריבית ביוקר, ועם ישראל המלוה קצב בפחות כשיפדה הגוי את העירבון, כל אותו הויתור לישראל הלוה, ויש לו להחזיר העירבון על כרחו. ואם הגוי אלם ולא יתן כפי מה שקצב לא יתן הישראל מכיסו כלום. ואם חושדו שקיבל יותר מן הגוי בצד אחר, ישבע שבועת היסת ויפטר.
ישראל שנתן משכונו לגוי ואמר לו לך לוה לי עליו מנה מישראל, אין בעל המשכון יכול לתובעו למלוה כלום ממשכונו. אבל אם הגוי מישכנו שלא מדעת בעל המשכון, חייב המלוה להחזיר המשכון לבעליו באותן דמים שהלוה עליו. ואסור לו ליקח ריבית שזו המלוה על בעל המשכון היא. כך השיב רבינו יצחק זצ"ל. וכן השיב רשב"א זצ"ל, והוסיף אע"פ שהמלוה יודע שהגוי לוה לצורך ישראל מותר ורבינו אב"י העזרי אוסר. ועוד כתב, אם ישראל חייב לגוי מעות ודחק אותו לפרוע, ומסר לו עירבונו ללוות ממי שירצה והלך הגוי ולוה מישראל אחר, אסור למלוה לקבל הריבית מזה הישראל בעל המשכון. אבל אם ישראל השאיל עירבונו לגוי, והשכינו לישראל אחר בריבית לצורך עצמו ולא פדאו, ובא ישראל בעל המשכון לפדותו, מותר המלוה לקבל הריבית ממנו. ואם השאיל ישראל ערבונו לגוי, והגוי אינו רוצה לפדותו לפי שהוא אנס, אין ישראל המלוה יכול לעכב המשכון ולומר איני מחזירו אלא לגוי. ואם הגוי אלם, שאין ישראל יכול לעכב מליתן לו העירבון לגוי, אז נראה שיחזיר הישראל המלוה המשכון בלא ריבית. אבל אם הגוי אינו אנס, כיון שיכול לעכב העירבון עבור הריבית, יעכב המשכון. ואם ישראל זה רוצה ליתן הריבית בשביל הגוי מותר לו לישראל לקבל. ואם ישראל צריך למעות ואמר לישראל הילך עירבון של גוי. ואחר כך טען שלי הוא ורמיתיך, יכול המלוה לעכב המשכון עד שיתן לו כל הריבית ואפילו רוצה לישבע שאינו של גוי יאמר זה "איני מאמין אלא לדבריך הראשונים". ודבר זה רפיא בידי. עכ"ל רבינו גרשם זצ"ל. משמע אם עומד בדבריו הראשונים שמותר לו לקבל הריבית ולא לעכב המשכון. אבל אבא מרי זצ"ל דיקדק מדברי רבינו יצחק זצ"ל ורבינו תם זצ"ל, וכתב הלכה למעשה, ישראל שהלוה מעות לגוי על המשכון בריבית, ולקח המשכון ואמר לישראל אחר זה המשכון עומד לי מן הגוי בריבית. תלוה לי עליו כך וכך. ומהיום והלאה תקבל כל הריבית שיעלה עליו, הרי ישראל הראשון מסולק הימנו [לגמרי] ואע"פ שלא אמר בשעת הלואה "אני מסתלק הימנו לגמרי". ואם רוצה ישראל שני אל יחזיר לישראל ראשון כלום, דהוי ליה כאילו מכרו לו. הילכך אם בא ישראל ראשון לפדותו, ונתרצה ישראל שני להחזיר לו, הרי ישראל שני מקבל מן הראשון כל הריבית. ואם ירצה לא יחזיר לו המשכון כלל ומעכבו לעצמו.
<h2>דף עב.</h2>
ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית, ואחר זמן חישב עמו על הריבית, וזקף הכל ביחד במלוה, וכתב לו שטר עליו כך וכך אני חייב לפלוני ונתגייר. אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואת הריבית. ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה אינו גובה את הריבית. וכן גוי שלוה מישראל בריבית, וזקפן עליו במלוה ונתגייר, אם עד שלא נתגייר זקפן עליו גובה הריבית, ואם לאו אינו גובה הריבית. והיכא דזקף ולא כתב את השטר [הרי זה] כאילו לא זקף, ואינו גובה הריבית. ורבי יוסי אומר בין כך ובין כך גובה הריבית. אסיפא דוקא פליג.
שטר שיש בו ריבית שכתוב בו "פלוני לוה מפלוני מנה בריבית כך וכך לזמן פלוני", גובה את הקרן על פי אלו עדים ואינו גובה הריבית. שטרי חוב המוקדמים פסולים וכמלוה על פה דמי, ולא גבי ממשעבדי.
ההוא גברא דמישכן ליה פרדיסא לחבריה, קם אכלה תלת שנין. אמר ליה אי מזבנת ליה ניהלי מוטב. ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי. קם בעל הכרם ואקנייה לבנו קטן. זביניה לא הוי זבינא. זוזי כמלוה על פה דמו ולא גבי ממשעבדי, שלא שיעבד לו נכסיו מרצונו ועל כרחו לא ישתעבדו לו.
<h2>דף עב:</h2>
אין פוסקין על הפירות עד שיצא שער שבשוק, לאפוקי שער שבשוק של עיירות דלא קביע תרעייהו. ואם יש לו פירות פוסק עמו באיזה שער שירצה אפילו לא יצא השער, לתת לו מאלו הפירות. ואין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן בשוה. ואין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר בשוה. אבל פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות. לוין מעות כדרך הלואה על מנת שאם לא אשלם לך מעות עד זמן פלוני אתן לך פירות כשער של עכשיו. וכן לווין סאה בסאה על סמך שער בשוק.
המוליך חבילה ממקום הזול למקום היוקר, מצאו חבירו ואמר לו תנה לי ואני אוליכנה ואעשה צורכי במעות עד זמן פלוני ואעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום, אם קבל עליו מוכר אחריות הדרך ונותן לו שכר עמלו מותר. באחריות לוקח אסור, דמהשתא היא כמלוה גביה ויהיב ליה טופיינא דדמי כריביתא.
<h2>דף עג.</h2>
המוליך פירות ממקום למקום, מצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אתן לך פירות שיש לי באותו מקום אם יש לו פירות באותו מקום מותר. ואם לאו אסור, וכגון שלא יצא השער.
החמרים המשתכרים בתבואה ומביאים אותה ממקום הזול למקום היוקר, מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים העשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם הפירות לזמן פלוני כשער מקום הזול, ואין חוששין משום ריבית. מאי טעמא רב פפא אמר ניחא להו דמגלו להו תרעא. פירוש שעל ידי מעותיו של זה יכירום בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרים אצלם. רב אחא בריה דרב איקא אמר ניחא להו דמוזלו גבייהו. פירוש בני מקום הזול כששומעין שאין אלו משתכרים בם מוזלי גבייהו, כדי שלא ימשכו ידיהם מלהרגיל אצלם. ואיכא בינייהו חמר שאינו ניכר עדיין, דמגלי להו תרעא איכא, דמוזלי גבייהו ליכא, שאין מאמינים (בדברים) [בדבריו] שאינו משתכר בה. ורבינו חננאל זצ"ל והאלפסי מפרשים דמגלי להו תרעא, פירוש שהבעלי בתים שהחמרים מקבלים מעות מהם, יודעים השערים ומגלים לחמרים, וגורסים איכא בינייהו ספסירא חדתא, פירוש בעל הבית חדש דלרב פפא אסיר ולרב אחא שרי. ואחריות הדרך, לרש"י זצ"ל שהחמרים מקבלים עליהם. ורבינו יצחק זצ"ל פירש שהבעלי בתים מקבלים עליהם. וגילוי תרעא ומוזלי גבייהו הוי שכר עמלם. ושכירות החמורים פירש רבינו חננאל זצ"ל שהבעלי בתים צריכים ליתנו לחמרים. והרב רבי אלחנן זצ"ל פירש בשם רבי יצחק זצ"ל אביו, שאין צריכים ליתנו. אדם חשוב לא יקח לגמרי כשער מקום הזול אלא פחות מעט.
ואסור לעשות כן בשאר פרקמטיא, כגון שברי כסף וזהב ושאר מיני מתכת ושאר סחורות שכיוצא בהם, דליכא בהו גילוי תרעא ולא מוזלי גביה. דמי שמכר לו עכשיו לא ימכור לו מחר ופרקמטיא שלקח היום אינו לוקח מחר. ירושלמי [פ"ה ה"ד]. נסבין ויהבין ובסיפא פלגי, החמרים מקבלים מעות מבעלי בתים כו' רבי יהודה בן פזי אומר ובלבד שדרכו לילך ולבוא שם ביום אחד. רבי יהודה אומר נעשה שלוחו של בעל הבית ע"כ.
ולקנות יין בכרם בדמים פחותים כל פירות שנה זו בכך וכך, ולוקחין אחר (שהיין) שהיו בוסר או סמדר אסור. ובמקום שבוצרים כרמים בשוורים בעגלה, ומוליכין את העגלה בין שורות הכרמים ומתקלקלים רגלי השוורים בקלחי שרשים שבקרקע והפסידם רב, מותר. וכן מותר לקנות תורא בגו בקרא, אע"ג דגדל בגו בקרא דמוכר, וכי שקיל ליה לוקח שוה טפי, משום דשמא ימות ויפסיד הכל.
בעלי בתים המלוים תבואה לאריסים לזרע ומשלמין להם לגורן תבואה חדשה, צריכים לסייע בחריש ובקציר מעט. ואי לא הוה ליה הלואה סאה בסאה ואסיר. וכן המקדימין פירות לבעלי כרמים בזמורות בכך וכך המשוי, ובעת שזומרים הכרם שוה המשוי יותר, צריכים לסייע בעבודת הקרקע. שומרי קמות עד הקציר, וממתינים שכרם עד גמר מירוח הגורן, והן נותנין להם במתנה יותר על שכרם, צריכים לסייע את בני הבקעה בדישת תבואה בגורן בהולכה ובהובאה בסיוע (פירתא) [פורתא].
במקום שחוכרים שדותיהם לאריסים בד' כורים לשנה, וכופין (אותה) [אותם] לקצור תבואתם ולהסתלק בניסן, שרי למישקל שיתא כורין ולמינטר להו עד אייר.
<h2>דף עג:</h2>
גוי שמישכן ביתו לראובן ושוב מכרו לשמעון, מותר ראובן לדור חינם בבית עד שהגוי יפרע כל מעותיו. אין אדם יכול למכור ולהקדיש דבר שהשכין ביד אחרים. אך העודף על דמי שכירותו או חובו יכול להקדיש ולמכור. ורבינו חננאל זצ"ל פירש דיכול למכור דבר הממושכן.
שרי למיתב זוזי אחמרא בתשרי ביש לו, ואפילו לא יצא השער ולמיבחר לו בטבת, ואע"פ שהוקיר לקונה הוקיר.
הנותן מעות לפני הבציר לתת לו ביין בשעת הבציר כשער היוצא, ויהבי ליה טפי מדעתם שלא בתנאי, ואין מזכירין לו בשכר מעותיך שהיו בטילים אצלי, מתנה בעלמא היא ושרי. בני אדם שהניחו שדותיהם וברחו ואינם נותנים מס הקרקע למלך, מותר ליטלם ולפרוע מס הקרקע ולאכול פירותיהם. דבי פפא בר אבא יהבי זוזי אכרגא דאינשי. פירוש כסף גולגולת. ומשעבדי בהו עבידתא טפי, ומסיק רבא דשרי. ראית לישראל שאינו נוהג כשורה, רשאי אתה להשתעבד בו.
הנותן מעות לחבירו לקנות לו יין בימות הבציר, והבטיחו ואמר לו "אני קונה לך או אפרע לך משלי", ופשע ולא זבין, פטור דאין זו אלא אסמכתא, הואיל ולא קנו מיניה וגם אין בידו.
<h2>דף עד.</h2>
הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד מינייהו למזבן להו מידי, וזבן לחד מינייהו, לכלהו זבן. ואי צייר וחתים איניש איניש לדעתיה, למאן דזבין זבן למאן דלא זבן לא זבן. החנונים שלוקחין חביות של יין הרבה ומניחין אותן באוצר הבעלים ומוליכין אותן אחת אחת למכור, ורושמין אותן לדעת שכל הרשומות מכורות, אותו הרישום קונה לקיבולי מי שפרע. ובאתרא דנהיגי לרשום על מנת דבר זה שתהא קנויה לו כאילו משך, קנה. וכתב ראבי"ה זצ"ל בשם זקינו ראב"ן זצ"ל בזמן הזה שנהגו הסוחרים שמוסר לקונה המפתח שסגורה בו הסחורה קונה.
האי סיטמותא פירוש רושם של חבית קניא בשביל שהוא מנהג. מכאן ראייה אם נדר לחבירו להיות בעל ברית או מוהל, שצריך לקיים והואיל והוא מנהג שנידרים, ומנהג אע"פ שאין אדם מקנה [דבר שלא בא לעולם צריך לקיימו].
פוסק עמו על הגדיש אפילו לא יצא השער ליתן לו מפירות של גדיש זה באיזה שער שירצה. אמר רב מחוסר שתי מלאכות פוסק, שלש אינו פוסק דכאין לו דמי. וכן הלכה. וכן דין הענבים. וכן דין הזיתים. ומלאכה שעל הלוקח לעשות אינה ממנין חסרון המלאכות.
ופוסקים על הביצים של יוצר היכא שהעפר מצוי ולא עשיק, פירוש יקר. אע"פ שאין לזה יש לזה. וכגון שנמצאים לקנות ביצים שאינו מחוסרים אלא שתי מלאכות.
ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה רבי יוסי אוסר עד שיהא לו זבל באשפותו וחכמים מתירים בימות החמה, שהכל יש להם זבל שכבר נרקב ונישוף, אע"פ שאין לזה יש לזה.
<h2>דף עד:</h2>
ופוסק עמו כשער הזול רבי יהודה אומר אע"פ שלא פסק יכול הוא שיאמר לו כשיראה שער הזול תן לי כזה או תן לי מעותיי, ואפילו מי שפרע ליכא. וקיימא לן כרבנן. ואי פסק כשער הזול והדר ביה מוכר מלקיים תנאו, מקבל מוכר מי שפרע. אי לא פסק כשער הזול ולוקח הדר ביה ולא בעי למישקל כדמעיקרא, לוקח מקבל מי שפרע. וראובן שעשה שליח לקנות לו, ולא פסק השליח כשער הזול, אין השליח מקבל מי שפרע ולא המשלח, דלתקוני שדריה ולא לעוותיה.
מלוה אדם את אריסיו חיטין בחיטין. פירוש סאה בסאה לזרע, באתרא דאריסא יהיב בזרא. פירוש זרע. אפילו אחר שחרשה. באתרא דמריה דארעא יהיב ביזרא. וזה היה קרקע שלו יפה, ושינה המנהג להטיל זרע על האריס, אם פסק עמו קודם שחרשה מותר להלותו סאה בסאה. ואם אחר שירד לתוכה וחרשה דלא מצי לסלוקי נתרצה האריס מאיליו ליתן הזרע אסור להלותו.
<h2>דף עה.</h2>
אומר אדם לחבירו הלויני כור חיטין, וקוצץ לו דמים כך וכך כשער של עכשיו אתן לך בין הוזלו בין הוקרו, נוטל דמים שקצץ. ואם לא קצץ, הוזלו נוטל חיטין הוקרו נוטל דמיהם. פירש רבינו חננאל זצ"ל כשאין שער בשוק. ורש"י זצ"ל רוצה לומר אפילו יש שער בשוק.
אומר אדם לחבירו הלויני סאה בסאה עד שיבא בני או עד שאמצא את המפתח כיון דיש לו שרי ואפילו אין לו כי אם סאה לווה עליה כמה סאין. או יש לו טיפת יין או שמן לווה עליה כמה טיפין. ולווה אשה ככרות מחבירתה. ואפילו לא יצא השער (לית) [ולית] לה מההוא מינא לפירוש רש"י זצ"ל. אבל רבי יצחק אלפסי זצ"ל אוסר אלא אם כן יצא השער או אית לה מההוא מינא. היה חייב לחבירו מעות, בא ליטלן ממנו בגורן, ואמר לו "עשם עמי כשער השוק ואני אעלה לך כל י"ב חדש" אסור.
תלמידי חכמים מותרים ללות זה מזה בריבית ידעי דריבית אסורה, ומתנה הוא דיהבי להדדי. ודוקא בדבר מועט שיודעים בליבם שבלאו הכי היו נותנים. אסור לאדם להלוות לבניו ולבני ביתו בריבית.
<h2>דף עה:</h2>
אומר אדם לחבירו נכש עמי ביום זה של גריד ואני אנכש עמך ביום פלוני של גריד וכן עדור עמי ואעדור עמך. אבל לא יאמר נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך. וכן לא יאמר לו נכש עמי ביום גריד ואני עמך ביום רביעה. נתן עיניו ללוות הימנו, והיה משלח לו ואומר בשביל שילווני, זו היא ריבית מוקדמת. לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו שהיו בטילים אצלי זו היא ריבית מאוחרת. יש ריבית דברים. לא יאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני. והנושה בחבירו מנה ולא היה רגיל ליתן לו שלום, אסור להקדים לו שלום. ואלו עוברין בלא תעשה, המלוה והלוה והערב והעדים. וחכמים אומרים אף הסופר. אין לאדם להלוות מעותיו שלא בעדים ואפילו לתלמיד חכם.
<h2>דף עו.</h2>
בעל הבית שאמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בארבעה זוזי, ואזל שליח ואמר להו בג' זוזי, סבור וקביל. ואע"ג דשויא עבידתייהו ד' זוזי לית להו אלא ג'. והיכא דא"ל בעל הבית בג' ואמר להו איהו בד', אי אמר להו שכרכם עלי שקלי מן השליח ד', ושקיל איהו תלתא מבעל הבית. ואי אמר להו שכרכם על בעל הבית חזינן היכי מיתגרי פועלים, אי בד' יהיב להו בד' ואי בג' יהיב להו ג'. ואפילו אי איכא מאן דמיתגר בתלתא ואיכא מאן דמיתגר בד' לא שקלי אלא ג'. והני מילי היכא דשויא עיבידתייהו ד', דטרחי אנפשייהו ועבדי ליה עיבידתא דשויא ד' שקלי ד' מבעל הבית. ואי לא ידיע עבידתייהו מאי שויא כגון דיפקא דמלי מיא, לא שקלי אלא כמנהגא.
<h2>דף עו:</h2>
השוכר את האומנין וחזרו בהן, או שבעל הבית חזר בו, אין להן זה על זה אלא תרעומת. בד"א שאין לו עליו ממון אם חזר הוא כשלא הלכו למחרת למקום המלאכה ובבוקר אמר להם חוזרני בי. אבל אם הלכו אצל המלאכה, כגון חמרים ולא מצאו תבואה, ופועלים מצאו שדה כשהיא לחה, נותן להם שכרם של כל היום ואומדין כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותו הדרך ולבוא ריקם מלבוא טעון, וכמה אדם רוצה ליטול שכרו פחות ולישב בטל מלעדור כל היום. והני מילי כשלא ראו את השדה מבערב, אבל אם ראוה בערב ולא הבינו שהיא לחה לית להו כלל, דהא חזו אינהו גופייהו דעל מנת כן השכרו לו, ולא היה להם לילך בבוקר. האי מאן דאגיר אוגרא לדפקא ואתי מיטרא ומליא מיא, אם ראוה מבעוד יום פסידא דפועלים. ואי לא, פסידא דבעל הבית ויהיב להו כפועל בטל, דמי יימר דאדעתא דהאי ארעא אוגרינהו. ואפילו בשבועה לא מהימן ליפטר ולומר לא השכרתי אתכם.
<h2>דף עז.</h2>
הא מאן דאגיר אוגירא להשקות שדות ואתי מיטרא והשקה אותה, פסידא דפועלים. גדל הנהר ונכנס בחריצים ומהם היא שותה, פסידא דבעל הבית. דפועלים לא ידעו מנהג שדהו והוא ידע. פסק נהרא שממנו משקין בפלגא דיומא, אי לא הוה רגיל למיפסק, פסידא דפועלים, אי הוה רגיל ופועלים בני מתא נינהו, פסידא דפועלים. ואי לא פסידא דבעל הבית.
פועל שנשכר ליום והשלים עבודתו בחצי היום, אין בעל הבית יכול לכופו לעשות לו עבודה קשה יותר מלמה שנשכר, אלא או לנוחה ממנה או לכיוצא בה. ואם אין לו מה לפעול נותן לו שכרו כפועל בטל. ופועל שנוח לו במלאכה מלישב בטל נוטל שכרו משלם.
הפועל שחזר בו בחצי היום אחר שהתחיל, שמין לו מה שעשה ונוטל. אם קבלן הוא, שמין לו מה שעתיד לעשות, בין הוזלו בעת שכרן בין שלא הוזלו, בין הוזלה המלאכה אחרי כן ובין שלא הוזלה. שמין לו מה שעתיד לעשות. כיצד קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים, וקצר חציה והניח חציה, שמין לו מה שעתיד לעשות. אם היה שוה ו' דינרין נותן לו שקל, או יגמור את מלאכתו. ואם היה הנשאר שוה שני דינרין אינו נותן לו אלא סלע, שהרי לא (עשו) [עשה] אלא חצי (סלע) [המלאכה] בד"א בדבר שאינו אבד, אבל בדבר אבד כגון פשתנו להעלות מן המשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה, אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נאנס. כגון שחלה או ששמע שמת לו מת. ואם לא נאנס וחזר בו, שוכר עליהם או מטען. וגם על בגד לארוג אם שכרוהו בשעה שרגילים לקנותו ביוקר, ויהיה הפסד לבעלים אם לא יגמרוהו עכשיו, כי אחר זמן הוא בזול הרבה יותר מעכשיו הוי דבר האבד. וכן מלמד שנשכר בעת שהיו מלמדים מצויים יותר מעכשיו, ומ"מ לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט, כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב, לא הוי דבר האבד אלא לפי אותו זמן מועט. ואם התינוק יכול לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים בלא מלמד באותו זמן מועט, וגם בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק שנותנים לו מעט ריוח מן הלימוד ואין כופין אותו אלא לרצונו, ואין האב רגיל לדחוק עצמו על שכירות מלמד בזמן מועט כזה עד שיזדמן לו, לא הוי דבר האבד. אבל אם דרך האב לדחוק עצמו בכך מחמת פסידא דלא הדר הוי דבר האבד. ומלמד הוי פועל ולא קבלן. ואם שכרוהו ללמד כל הספר או חציו, ולא קבעו לו זמן ללמוד ויכול להתבטל כשהוא רוצה, אז היה חשוב קבלן. המשכיר מלמד לבנו וחלה הבן יש לו למלמד להשלים עיכוב החולי אע"פ שמפסיד המלמד שאינו מוצא תינוקות אחרים ללמד. וכגון שאין בן מלומד בחולי. שכל דבר שלשניהם ידוע לבעל הבית ולפועל, על הפועל להתנות. אבל אם אין ידוע כי אם לבעל הבית, על בעל הבית להתנות. ואם המלמד יודע שהנער מלומד בחולי, צריך לאתנויי. ואם לא התנה הפסיד שכרו כל ימי חוליו. ואם מת הבן תוך שנתו יכול לתובעו כל שכרו כשהשכירו לבנו זה. וכן אם אמר לבנו סתם וידוע על איזה בנו. והא רפיא בידי אם יכול לומר תלמד לי נער אחר במקומו שהוא חריף כמוהו. ואם הביטול מחמת גזירת המושל בעיר ואי אפשר למלמד ללמד, הוי ליה מכת מדינה ונותן לו כל שכרו וצריך עיון לקמן בפרק המקבל [ק"ג ע"ב]. והולכין אחר מנהג המדינה להשכים ולהעריב ללמוד. ועל המלמד מוטל שלא יעסוק בשום מלאכה אחרת עם הלימוד. ואסור לו למלמד ליקץ בלילה יותר מעונתו, מפני שלמחר עצל ללמוד. וגם אין לו לעצור במאכל ומשתה אם הוא בפרנסת עצמו, מפני שלא יוכל לטרוח וללמוד. השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום או להביא לו קנים ודוקרנים לכרם, והלך ולא הביא לו, נותן לו שכרו משלם. שכרו להביא ענבים ותפוחים ודורמסקין לחולה ומצאו שמת או שהבריא, לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך, אבל נותן לו שכרו משלם.
<h2>דף עז:</h2>
הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו מהם מאתיים זוז, בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה, רצה אומר לו תן לי מעותיי או תן לי קרקע נגד מעותי. מהיכן מגביהו, מעידית שבה. ר' חייא בריה דרב אויא אמר מעידית שבנכסיו. ודווקא בזמן שקנה באלף זוז ומכר המטלטלין ושדות קטנות באלו הדמים, דהוי ליה ניזק וגובה מעידית. בזמן שהלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה, רצה אומר לו הילך מעותיך או קרקע נגד זוזיך ומגבהו מן הזיבורית.
אמר רבא האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קנה, בדגלי דעתיה דלא מזבין אלא משום דצריך השתא לדמי בדוחקא. אבל אי מזבין לה לאישתלומי דמי למחר או ליומא אוחרא בלא נחיצות, מעידנא דאחזיק בה קנה, וזוזי מקבל בתר הכי דנעשו עליו בעל חוב. והיכא דעייל ונפיק אזוזי, אפילו לא נשאר לו למיפרע אלא זוז אחד לא קנה, ויש לו לחזור ואפילו במטלטלי, בר ממוכר שדהו מפני רעתה. אם נתן מקצת דמים עירבון בקרקע, ולא עייל ונפיק אזוזי, קנה הכל ומחזיר השאר אפילו אחר כמה ימים. ואי עייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו. אבל הקונה סתם ולא נתן מעותיו עירבון אלא בתורת פירעון ועייל ונפיק אזוזי, לא קנה כלום. לא עייל ונפקי אזוזי קנה נגד מעותיו. עד כאן לשון רבינו חננאל. ולשיטת רש"י זצ"ל כשנתן מעותיו בתורת פירעון ולא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל. וכן הוא הלכה למעשה. האי מאן דאוזיף מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פירעון הוי, אלא תרעומת אית ליה. בעי לזבוני במאה ולא אשכח וזבין במאתיים, וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה. בעי לזבוני במאה ולא אשכח מיד ואי טרח הוה משכח, ולא טרח וזבין במאתיים, וקא עייל ונפיק אזוזי, כמוכר שדהו מפני רעתו דמי, או לא תיקו. בפירוש רבינו חננאל זצ"ל כתב, הא דאמור רבנן [כתובות צ"ז ע"א] זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני, דוקא במקרקעי. אבל במטלטלי אין מוציאין מן הלוקח.
<h2>דף עח.</h2>
שכר פועלים להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שהוא אבד וחזרו בהם, מקום שאינו מוצא פועלים לשכור והפשתן אבד, שוכר עליהם. וכל מה שנשאר משכרן בידו יוסיף לפועלים אחרים. ואם בידו משלהם הרבה, כדרך אומנין שמביאים כלי אומנותם לבית בעל הבית, שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז או מטען. אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן. וכן האומר לחבירו אתן לך כך וכך והילך משכוני, אין המשכון משועבד כלום, אלא אם כן הקנה לו המתנה בקנין גמור ואחר כך נתן לו המשכון. והרב רבי ברוך בר' יצחק זצ"ל מריגנשבורק כתב בשם רבינו תם זצ"ל שאם נתן לו משכון על מנת שיתן לו מנה, יעכב המשכון עד שיתן לו.
השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, אם הוחלקה פטור אם הוחמה חייב. בבקעה והוליכה בהר, אם הוחמה פטור ואם הוחלקה חייב. ואם מחמת המעלה הוחמה חייב. ואם לא הוחלקה ולא הוחמה, ומתה מחמת אויר או מחמת עייפות שיגעה ממשאה, חייב בכל ענין ששינה בין מהר לבקעה בין מבקעה להר.
<h2>דף עח:</h2>
השוכר את החמור והבריקה. פירוש נסמת אומר לו המשכיר הרי שלך לפניך וטרח וישר אותה בדרכים. ואם נעשית אינגריא, אם פגעו בה בדרך הליכתה ואילו לא פגעו בה לא היו מחפשים אחריה, אומר לו ממך ניטלה. אבל אם היו מחפשים אחריה ומצאוה ואנסוה, מחמת המשכיר הוא, שאפילו אם היתה בביתו משם היו נוטלים אותה. או שמתה או נשברה, חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר.
<h2>דף עט.</h2>
שכרה לרכוב עליה או לכלי זכוכית, והבריקה או שנשטתה, חייב להעמיד לו חמור [אחר]. השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לה בחצי הדרך, אם אמר לו חמור סתם, ישכיר לו אחר. ואם אמר לו חמור זה, אם יש בדמיה ליקח אחרת יקח, ואם אין בדמיה ליקח, ישכור. ואם אין בדמיה לא ליקח ולא לשכור, יתן לו שכר של חצי הדרך, כיון דאמר ליה חמור זה. וכגון שאף באותו מקום שמתה החמור יכול למכור תבואתו או סחורה אחרת שיש לו וירויח בה, ויש בני אדם שמוליכים סחורתם עד שם ולא יותר להשתכר ולהרויח. וזה הדין דווקא בחמור שמת, דאין הנבילה עומדת להחזיר להיות כמו שהיתה תחילה, אלא לימכר עומדת. אבל בית העומד לחזור ולבנותו כבתחילה, כיון דאמר לו בית זה אני משכיר לך לא קיבל עליו להוסיף יציאות בבנין בית זה כלום. אלא בית זה כמו שהוא השכיר לו לדור בו כל זמן שיוכל לדור בו, וכי נפל אזדא.
השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך, בספינה סתם ויין סתם חולקין. אם קיבל כל השכר יחזיר החצי, ואם לא נתן יתן החצי. ספינה זו ויין סתם, אפילו נטל יחזיר. ספינה סתם ויין זה, אפילו לא נתן יתן ומנכה ליה דמי טירחיה. דאינו דומה הבא טעון להבא ריקם.
<h2>דף עט:</h2>
השוכר את הספינה ופירקה בחצי הדרך. פירוש הוציא חבילותיו ממנה אי לא משכח לאוגורי נותן לו כל שכרו. ואי משכח לאוגורי נותן לו שכר חצי הדרך. וריעוע הספינה שמתרועעת בהוצאת חבילות והכנסת חבילות. ואם הוסיף בחצי הדרך לתת בה חבילות שהיו לו שם, והוא התנה מתחילה בכך ליתן לתוכה כאשר ירצה והשכר לפי חשבון המשוי והדרך, אין לו עליו אלא תרעומת שהיה סבור ללכת מהר ולחזור. גם שצריך לקנות כאן ביוקר חבלים ארוכים להפליג הספינה לעומק הנהר מחמת כובדה. ורבינו חננאל זצ"ל פירש פירקה, שמכר הסחורה לאחר ונכנס הקונה במקום המוכר, ויש לו תרעומת דשינוי דעתו. גם עד שיצא זה ויכנס זה צריך להוסיף חבל בקשר הספינה. וכן פירש ר"י האלפסי זצ"ל.
השוכר את החמור לרכוב עליה ולא שכיח למיזבן מזונות באורחא אלא מאוונא לאוונא, שוכר דלא דירכיה למיטרח מניח עליו כסותו ולגינו ומזונותיו של אותו (היום) [הדרך]. חמר דדירכיה למיטרח מניח עליו תבן ושעורים של אותו היום. השוכר את החמור לרכוב [עליו] איש לא תרכב עליו אשה. אשה, מרכיב עליו אפילו מעוברת והיא מניקה.
<h2>דף פ.</h2>
איש השוכר את החמור לחרוש בהר וחרש בבקעה, ונשבר הקנקן פטור. בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב. וכל כלי המחרישה לבעל הפרה ונעריו הולכים עמה. לדוש בתבואה ודש בקיטנית חייב. בקיטנית ודש בתבואה פטור. שכר שני שכירים לחרוש שדהו בפרתו ובכליו, ונשבר הקנקן, דנקיט הקנקן משלם. ואי ארעא שהיה יודע שמעלת אבנים וצונמא וטרשין, תרוייהו משלמין.
המוכר פרה לחבירו ואמר לו "פרה זו נגחנית רבצנית נשכנית היא", היה בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות. מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. היו בה כל המומין האלו אין זה מקח טעות. וכן דין שפחה. ראובן שמכר סוס לשמעון ונמצא בו מום אחר שמשכה שמעון, ויש עדים כשניסה שמעון הסוס אז אמרו לו חגר הוא. ואומר שמעון אמת כך אמרו לי אבל לראובן האמנתי יותר מהם, שנדר לי שאינו בעל מום והטעני. השיב ראבי"ה זצ"ל אחרי שגילו לו המומין סבר וקביל. מיהו ישבע ראובן שלא קיבל עליו מומין ולא נדר לו כלום. ואם אין עדים שראה מום קודם שמשכו כך הדין ששמעון צריך לברר שהיה בו מום קודם שמשכו, כיון שאין ידוע לשניהם. שאם היה ידוע לשמעון סבר וקביל, והשתא שאינו ידוע על שמעון לברר ואם לא בירר הפסיד, ויפרע כל המעות לראובן אפילו אם לא נתן. מיהו ישבע ראובן שלא ידע בו מום כשמכרו. או ישבע ראובן ששמעון ידע בו המום כשקנאו. ואם אין ראובן חפץ לישבע, רואין בית דין ואומדין אם זילזל במכירת הסוס מפני המום כל כך שאין בו אונאה וביטול מקח, המקח קיים. ואם לאו בטל המקח.
השוכר את החמור להביא חיטין, מביא עליה לתך חיטין, שזהו משא החמור. ואם מתה פטור. ואם הוסיף על משאו סאה לגמל ושלשה קבין לחמור חייב. חיטין והביא שש עשרה שעורים, אע"פ שאין משקלן אלא כמשקל לתך חטין, ריבוי הנפח הוי תוספת וחייב. וכן תבואה והביא תבן חייב.
<h2>דף פ:</h2>
קב לכתף. פירוש משא אדם בינוני שלשים קב. ואם הוסיף קב על שלשים קבין באדם ושברו חייב. לתך הוי תוספת למשאוי ספינה קטנה, שסתם משאה ט"ו כורין. כור לספינה גדולה וסתם משאה ל' כורין. ג' סאין לעגלה, וסתם משאה צ' סאין. השכיר לו חמור לא יושיבנו על הפרד. פרד לא יושיבנו על הסוס. סוס לא יושיבנו על הקרון. פסק ריצב"א זצ"ל שאם שכר איש סוס מחבירו והרכיב עליו גוי ונפחת הסוס, שהישראל פושע וחייב לשלם כל מה שדמי הסוס נפחתים מאשר בתחילה. על הסוס ששכר ראובן משמעון והוליכו מהלך שני ימים, ובצאתו מן העיר קרוב לשתי פרסאות נמצא צולע על יריכו, ולא חשש ראובן לדבר. ורכב עליו עד מקום [ש]רצה. ושם הראהו לאומן לתקנו. ותיקנו והתרה בו שלא לרוכבו ולא הטה אוזן ורכב עליו, וגם בחזירה, ונתקלקל הסוס לבלתי התרפאות עד חדשיים או יותר. וחייבו ריצב"א זצ"ל. שיירה שהיו שותפין ונפל עליה גייס וטרפה, מה שנשתייר להם מחלקין ומחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות. שכרו תייר לפניהם מפני פחד ליסטים או להראות להם הדרך מחשבין לפי נפשות. ספינה שיצא עליה נחשול והקילו ממשאה, מחשבין לפי משאוי ולפי ממון, ולא לפי נפשות. אבל השוכר קרון או ספינה מחשבין לפי משוי ונפשות ולא לפי ממון. שיירה שנפל עליה גייס, ועמד אחד מהן והציל מידן, מה שהציל הציל לאמצע. ואם נתנו לו רשות, מה שהציל הציל לעצמו. (מדין) [חמרין] שנפלו עליהם ליסטים והציל אחד מהם לאמצע ואם התנה עמהם בבית דין הצלתו לעצמו. השותפין שמחלו להם המוכסים, מה שמחלו מחלו לאמצע. ואם אמרו לשם פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו. ראובן ושמעון סוחרים שנכנסו לפונדק אחד, ומכניסים שם תגרים, אע"ג דמפסדי ליה תגרי ראובן לשמעון, פטור. המקבל עיסקא מחבירו והתנה עמו כל ריוח שיבוא לו בין מעיסקא זו בין מעיסקא שיקבל מאחרים יחלוק עמו, לאו תנאי הוא, עד שיקבל זה עליו אחריות מכל עיסקא שיקבל זה מאחרים. ושטר שותפות שכתוב בו כל מה שמרחמין מן השמים שכר בין בממון זה בין בממון אחר ואפילו מציאה הבאה לידי, השכר לאמצע, לאו תנאי הוא, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
כל האומנים שמקבלים עליהם לעשות מלאכה בביתם, שומרי שכר הם וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות (ושוכר כנושא שכר), או שאמר לבעלים גמרתיו שומר חנם. הבא מעות וטול את שלך שומר שכר. [ושוכר כנושא שכר]. השואל פרה מחבירו ואמר לו שלחה לי ביד עבדי או ביד עבדך או שלוחך, ושלחה ומתה כדרכה בדרך, חייב. ואם לא אמר לו שלח, [אלא] השאילני פרתך ואמר "הן". עמד ושלחה לו ומתה בדרך פטור. וכן בשעה שמחזירה אם מסרה השואל לשליח להשיבה לבעלים ולא אמר לו המשאיל "שלח לי ביד פלוני", ומתה חייב. ודוקא תוך ימי שאילתה, אבל אחר ימי שאילתה פטור, ואפילו בביתו של שואל מתה, משכלו הימים אינו שואל עליה אלא שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה.
<h2>דף פא.</h2>
וכן הלוקח כלים מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. ודוקא בזבינא חריפא. וספסירא דשקיל חמרא לזבוני בשוקא ואי לא מזדבן ניהדריה למריה, ונאנס אפילו בחזירה חייב. דחזרה דידיה הליכה היא, דאי משכח לזבוני מזבין ליה.
שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני ואשאילך, שמור לי ואשאילך, השאילני ואשמור לך, כולן נעשו שומרי שכר לזה לזה. שמור לי היום ואשמור לך היום, שמירה בבעלים היא ופטור. פשיעה בבעלים פטור.
<h2>דף פא:</h2>
הנהו תרי אחי אריכא רכיב אחמרא ומיכסי סדינא, גוצא סגי בכרעיה ומיכסי סרבל כי מטא לנהרא שקליה גוצא לסרבליה ואותביה על חמרא בלא דעתיה דאחוה, ושקליה לסדיניה דאחוה נמי בלא דעתיה ואיכסי ביה. שטפוה מיא לסדיניה חייביה רבא. ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה אמר ליה לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא. אזל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא. אתא לקמיה דרבא אמר אין באורחא דנהר פקוד אזלי מיהו לא הוו מיא. אמר אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי שאין אותו דרך בלא מים. כך פירש רש"י זצ"ל. ורבינו חננאל זצ"ל פירש, דווקא דאמרי עדים שיש שם מים.
שמור לי אמר לו הנח לפניי שומר חנם. הנח סתמא פטור. והני מילי ברשות הרבים או בסרטיא ופלטיא או בבקעה, אבל הכניסה לחצירו פירשתי פרק שור שנגח את הפרה.
הלוהו על המשכון שומר שכר, בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלוואה בין שמשכנו שלא בשעת הלוואה, בין צריך למשכון בין אין צריך למשכון. אמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומנח ליה קתא דמגלא עילוייה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי. פירש רבינו חננאל ז"ל דאיירי בדפירש. ר"י אלפסי זצ"ל ורבינו חננאל פסקו דליתא לדשמואל, ורבינו תם ור"י זצ"ל פסקו כשמואל. הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו. פר"י זצ"ל וה"ג של אספמיא, דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואה. ולדברי רבינו שלמה זצ"ל משמע אפילו מישכן בשעת הלואה. אמר רבי יצחק בעל חוב קונה משכון ואי קדיש ביה קידושיו קידושין. ודוקא שמישכנו שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה לא קני. ולדברי ה"ג של אספמיא אפילו בשעת הלוואה קני אי לא כתיב שטרא קונה משכון, פירש רש"י זצ"ל, שקונהו לכל מילי ולהתחייב באונסין. ולפירוש ה"ג ורבינו חננאל זצ"ל ורב האיי גאון זצ"ל אינו חייב אלא בגניבה ואבידה כשומר שכר. ובמשכנו בשעת הלוואה פוטרו רב האי גאון זצ"ל אפילו מגניבה ואבידה. וליתא, כדפירשתי לעיל בסימן (תנא) [תטו].
<h2>דף פב:</h2>
עני שמישכן לאדם מר פסל וקרדום, דנפיש אגרייהו וזוטר פיחתייהו, מותר למלוה להשכירו לאחרים להיות פוסק עליו שכר והולך תמיד ופוחת מן החוב.
המעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושברה, בין שומר חנם בין שומר שכר, ישבע שלא פשע ויפטר. ולרבי מאיר דאמר נתקל פושע הוא ישבע שלא בכוונה שיברה.
<h2>דף פג.</h2>
וכל היכא דשכיחי אינשי אינו נאמן בשבועה שלא פשע. אלא או יביא ראייה לדבריו בעדים או ישלם, דקיימי לן כאיסי. פועל שקיבל עליו להוליך חביות ממקום למקום, אם נשאן במוט שכפוף באמצעו ונותנו לו על כתיפו ונושא שני כדין בשני ראשין ואיתבר, משלם פלגא משום דמשוי זה נפיש לחד וזוטר לתרי. ואם נשא בעץ מפוצל בראשו וקושר שם משא שני בני אדם, ומכניס צוארו בין שני פיצוליו ומוטל על שני כתיפיו, וראשו של מטה ארוך, וכשעומד לפוש תוחבו בקרקעו, משלם כולה. פועלים ששיברו חבית היכא דשכיחי אינשי, ולא מצאו עדים שלא פשעו, מדת חסידות לפוטרם, משום שנאמר [משלי ב'] למען תלך בדרך טובים, וגם ליתן שכרם אם עניים הם משום שנאמר [שם] ואורחות צדיקים תשמור.
השוכר את הפועלים סתם, ואחר כך אמר להם להשכים ולהעריב מקום שלא נהגו להשכים ולהעריב, אינו יכול לכופם, אפילו אי טפא להו אגרא. אבל אם התנה עמהם מתחילת השכרה, הכל לפי תנאו.
<h2>דף פג:</h2>
פועל בכניסתו לביתו אחר שעשה מלאכתו, משלו. דהיינו אחר צאת הכוכבים יש לו לילך לביתו ולא קודם. שעד אותה שעה חייב לעשות מלאכתו של בעל הבית. וביציאתו מביתו לילך למלאכתו, מבעל הבית משל בעל הבית, דהיינו מהנץ החמה ואילך יש לו [לילך] למלאכתו ולא קודם. ובירושלמי [פ"ז ה"א] א"ר אמי בשם רבי יהודה ב"ר תנאי ב"ד הוא שתהא השכמה משל פועלים והערבה משל בעל הבית. ערבי שבתות בין השכמה בין הערבה משל בעל הבית. עד היכן, עד כדי למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו את הנר.
<h2>דף פו.</h2>
מקום שנהגו לזון פועלים יזון. לספק מתיקה יספק. הכל כמנהג המדינה. למדנו דהולכין אחר המנהג לענין דיני ממונות. והבא לשנות המנהג וטוען שהתנה בענין אחר ולא כמו שהמנהג נוהג, עליו להביא הראייה. וכגון שהוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום [אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה הוי כטועה בשיקול הדעת. ומצינו בכמה מקומות מנהגים גרועים שאין הולכים אחריהם] והיכא שיצאו בני העיר לדור במקום אחר יש להם לילך בממון אחר מנהג העיר שיצאו משם כל זמן שלא ישבו וקבעו להם מנהג אחר לעצמם. ודוקא שלא באו לדור בעיר אחרת שיש להם מנהג אחר, אלא מעצמם רוצים להתיישב במקום אחר. אבל אם באו לעיר שיש בה מנהג אחר, נוהגים כמנהג העיר שבאו. וכתב ה"ר ברוך מריגנשפורק בשם פירוש רבינו חננאל זצ"ל ושערים דרב האי גאון זצ"ל, דלשנות המנהג אפילו במיגו אינו נאמן. ואפילו תפס לא מהני לשנות המנהג אם טוען שעשו מעשה ושינו המנהג. אבל אם טוען שנאנסו ולא עשו המנהג לזה תפיסה מהניא.
מקום שנהגו לזון פועלים, וזה פסק להם, ריבה להם מזונות יתירי. ומעשה ברבי יוחנן בן מתיא וכו' על דעתיה דרבי יוחנן בן מתיא אדם שהולך לקדש אשה ממקום אחר צריך להתנות עמה ולומר לה "על מנת תעבדא כן וכן ואכלה כן וכן".
<h2>דף פז.</h2>
רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה ולא ריבה מזונות ואת אומר מנהג מבטל הלכה. א"ר אמי כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו. השוכר את הפועל ואמר לו שכרך עמי כאחד ושנים מבני העיר, נותן לו כמנהג המדינה כבינונים.
אלו פועלים אוכלים מן התורה ממה שעסוקים בו. העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה כשתולשין אותן ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ואם בר חלה הוא עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה. ובדבר שגידולו מן הארץ. ת"ר כי תבא, בפועל הכתוב מדבר. בכרם רעך, ולא בכרם גוי. ולמ"ד גזל גוי מותר ולא בכרם הקדש. ואכלת ולא מוצץ ענבים ולא ענבים ודבר אחר. כנפשך כן נפשך של פועל. פירוש שפטור מן המעשר. שבעך, ולא אכילה גסה. ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל.
<h2>דף פט.</h2>
וילפינן אדם משור שאוכל בתלוש, ושור מאדם, שאוכל במחובר. ואפילו עוקר בצלים קטנים שלא יתבשלו לעולם מבין הגדולים להרחיב להם מקום שיתפשטו, דאיכא נתינה לכליו של בעל הבית, אינו אוכל דעיקר המלאכה בשביל הגדולים.
ולא יהבהב לו באור ואוכל. אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום, לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית. ולא יהא מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית. רשאין פועלים לאכול בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה ורשאי בעל הבית להשקותם יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה. רשאי בעל הפרה להרעיב ולסגף פרתו כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה. ורשאי בעל הבית להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה בשעה שדשה. חמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן בדרך הליכתן ואין חוששין, ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם. היה משמר ארבע או חמש מקשאות ומדלעות עקורין לא יהא ממלא כריסו מאחד מהם, אלא אוכל מכל אחד ואחד לפי חשבון. אבל מחוברין אינו אוכל כלל.
<h2>דף צ.</h2>
פרות המרכסאות מתבואה אינו עובר משום בל תחסום. ומפני מראית העין מביא מלא אגרוף מאותו המין ותולה לה בטרסקל שבצוארה רשב"י אומר מביא כרשינין ותולה לה, שהן יפות לה מן הכל.
היה מזיק לה אם תאכל ממה שהיא דשה, אינו עובר משום בל תחסום.
כל מצוה שאין הגוי מוזהר עליה, מותר לו לישראל לומר לגוי לעשותה. אבל מצוה שהגוי מוזהר עליה אסור לו לישראל לומר לגוי לעשותה. בן נח מצווה על הסירוס. וישראל שאמר לגוי סרס שור שלי, קנסינן ליה וצריך למוכרו. ואם מכרו אפילו לבנו קטן שרי. אבל אי עבד גוי מדעתיה, אע"ג דלהנאת ישראל המכירו הוא מתכוין, מ"מ הואיל וישראל לא אמר לו כלל, לא קנסינן ליה, ואין צריך למוכרו כלל.
ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום לא תחסום. ורשאי ישראל לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך, אבל לא תבואה שלי.
<h2>דף צ:</h2>
הרביץ לה ארי מבחוץ, חסימה מעלייתא היא. אבל רבץ לה ארי מבחוץ או שישב לה קוץ בפיה או שעמד לה בנה מבחוץ או שצמאה למים או שפירס עור שלוק על גבי הדישה והבהמה מהלכת על גביו ואינה רואה הדישה. כל הני לא איפשיטו אם צריך להסירם או לאו. חסמה מבחוץ והכניס ודש בה עובר. החוסם את הפרה וחבירו דש בה, וכן (המנהיג) [המזווג] שור וחמור בקרון, ובא חבירו והנהיג אינו לוקה אלא הדש והמנהיג. חסמה בקול והנהיגה בקול חייב.
<h2>דף צא.</h2>
החוסם את הפרה ודש בה לוקה, ומשלם ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור. כל קים ליה בדרבה מיניה חייב בבא לצאת ידי שמים. ואי תפס לא מפקינן מיניה. בהרבעת כלאים אינו חייב עד שיכניס כמכחול בשפופרת. מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת. ואפילו פריצותא ליכא. והיכא דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי אסור להכניס מין ומינו ושאינו מינו לדיר.
<h2>דף צא:</h2>
אין פועל אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו כי שור. דש באווזין ובתרנגולין מהו תיקו. פועלים עד שלא הילכו שתי וערב בגת ואין מלאכתן ניכרת ביין אלא בענבים, אוכלין בענבים ואין שותין יין.
היה עושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר. בענבים לא יאכל בתאינים. ולא יאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה. אבל אוכל בהליכתו משורה לשורה ובחזירתו מן הגת.
<h2>דף צב.</h2>
אוכל פועל קישות וכותבת אפילו היא שוה דינר ויתר על שכרו. אפילו לא שכרו אלא [ל]אשכול אחד אוכלו. ואפילו לא בצר אלא אשכול אחד אוכלו.
<h2>דף צג.</h2>
קוצץ אדם על ידי עצמו ועל ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו הגדולים ועל ידי אשתו, מפני שיש בהם דעת. אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, מפני שאין בהם דעת. ופועל שאמר "תנו לאשתי ובניי" אין שומעין לו.
השוכר את הפועל לעשות עמו בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו. ואם לא הודיעם פודה ומאכילן. נתפרסו עיגולין ונתפתחו חביותיו הרי אלו לא יאכלו. ואם לא הודיען מעשר ומאכילן. שומרי גיתות וערימות, שהן שומרי תלוש אוכלין מהלכות מדינה ולא מן התורה. אבל שומרי גנות ופרדיסים אינם אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה.
ארבעה שומרים הם. שומר חנם נשבע על הכל חוץ מן הפשיעה. והשואל משלם את הכל חוץ ממתה מחמת מלאכה. נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבוייה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה. ומאן דרעי חיותא אגודא דנהרא ושריג חד מינייהו ונפל למיא, או המעבירם על הגשר ודחפה אחת לחברתה במיא, הוי כאבידה, ונושא שכר חייב.
<h2>דף צג:</h2>
נגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב, אם שומר חנם הוא נשבע. ואם שומר שכר הוא פורע, והוא יטרח להוציאה מיד הגנב. וכל מי שהיה לו לצעוק ולקבץ אנשים כדי להציל, אם הוא שומר חנם בחנם, ואם שומר שכר בשכר, ולא עשה ה"ז פושע וחייב לשלם.
זאב אחד אינו אונס. ושני זאבים אונס. רבי יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס. שני כלבים אינו אונס. ידוע הבבלי אומר משום רבי מאיר מרוח אחת אינו אונס, משתי רוחות אונס. ליסטים מזויין ה"ז אונס. ליסטים מזויין ורועה מזויין, בעיא היא ולא איפשיטא [ופטור]. הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין. אימתי בזמן שבאו מאיליהן, אבל אם הוליכם למקום גדודי חיה וליסטים אין אלו אונסין. אשכחיה רועה לגנבא ואמר ליה גנבא סריא בדוכתא פלניא יתבינן וכך וכך גברי איכא בהדן, כך וכך כלבי איכא בהדן, וכך וכך זיקתא פסיקי לן, ואם תבוא ליטול תמות. ואזל הליסטים ואייתי גברי בהדיה ושקל מיניה חייב. העלה לראשי צוקים ונפלה הרי זו פשיעה וחייב. תקפתו ועלתה תקפתו ונפלה הרי זה אונס ופטור.
<h2>דף צד.</h2>
מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה. והשואל להיות פטור מלשלם. ונושא שכר והשוכר להיות פטור משבועה ומלשלם. וכגון שהתנו קודם שמשכו את הבהמה. וכתב הרב רבי ברוך בר' יצחק זצ"ל מריגנשפורק דשומר חנם לא מיפטר אם פשע, אפילו התנה. מתנה שומר חנם להיות חייב באונסין כשואל, אפילו כשלא קנו מידו.
כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ובדבר שבממון תנאו קיים. ובעינן בכל התנאים שיהא תנאי קודם למעשה, ושיהא אפשר לקיימו בסופו, ושיהא אפשר לקיימו על ידי שליח. ולכך אין תנאי בחליצה, שאי אפשר לחלוץ על ידי שליח. ושיהא תנאים בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. ושיהא הן קודם ללאו. ולא בעינן לכפול בממונא ולא בשאר איסורין. אלא בגיטין וקידושין תקינו שמואל ורבא דבעי לכפול לרווחא דמילתא לכתחילה.
שאל את הפרה ושאל בעליה עמה, שכרה ושאל בעליה עמה, שאלה ושכר בעליה עמה, או ששאל בעלים או ששכרן ואחר כך שאל את הפרה, אע"פ שהבעלים עושים מלאכה במקום אחר, ומתה פטור. ודוקא שנדר להיות עמו במלאכתו תוך ימי שאלת הפרה, אבל אחר שאילת הפרה אע"פ שנדר קודם, אין זו שאילה בבעלים. שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים, או שכרן ומתה חייב. ראובן שאמר לשמעון "הריני שאול לך" הרי הוא שאול לו, ואינו יכול לחזור בו עד שיעשה לו המלאכה שנשאל לו לעשות. וכגון שנשאל לו לעשות מלאכה שהוא דבר האבד. אבל דבר שאינו אבד יכול לחזור בו, דלא גרע מפועל. [צ"ה ע"א] פשיעה בבעלים פטור.
<h2>דף צה:</h2>
היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה. ושואל חייב במזונותיה של שאלה כל ימי שאלה.
<h2>דף צו.</h2>
שאלה לרובעה או ליראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או שאל שתי פרות לעשות בהן שוה פרוטה, שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן. שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן. הני כולהו לא איפשיטו. שאל מן האשה פרה של נכסי מלוג ונשאל לו בעלה. אשה ששאלה לצורך נכסי מלוג ונשאל לבעלה, לאו שאלה בבעלים היא, דקיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. האומר לעבדו כנעני "צא והשאל עם פרתי" יד עבד כנעני כיד רבו דמי, והויא לה שאלה בבעלים. אבל האומר לשלוחו "צא והשאל עם פרתי" לא הויא שאלה בבעלים. האשה משאלת בהמת נכסי מלוג שלא מדעת בעלה ואין הבעל יכול לעכב. והאיש אינו משאיל שלא מדעת האשה, ויכולה האשה לעכב. בעל שמכר נכסי מלוג קרקע לפירות, לא עשה ולא כלום. אי לאו דשקיל הני זוזי שקיבל מן הלוקח ועביד בהו עיסקא דאיכא רווח ביתא.
<h2>דף צו:</h2>
בעל בנכסי אשתו שוויוה כיורש וכלוקח, דטבא ליה עבדו ליה. והאשה שמכרה בנכסי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים.
מתה מחמת מלאכה פטור. השואל ששיבר כלי שאלה בלא פשיעה המשאיל נוטל שבור, ומשלם לו שואל מה שפחתתו שבירתו.
<h2>דף צז.</h2>
האי מאן דשאיל שונרא מחבריה והוליכה למקום שהיו ביותר עכברים, וחבור עליה וקטלוה פטור.
אמר לו אשקיין מיא והשיבו כשתמשוך חפץ פלוני שאתה שואל ממני אשקייך, אין זו שאלה בבעלים. אבל אם אמר לו סתם "הן אשקייך", ובין אמירה לנתינה השאילו חפצו, הוי שאלה בבעלים. אמר רבא מקרי דרדקי שתלא אומנא טבחא ספר מתא, כולהו בעת שדרכן להתעסק בצורכי ציבור כשכורין להם דמו, וכל השואל מהם בעת ההיא שאלה בבעלים היא. הרב כשאול לתלמידים ביומי הכלה, ואין לו להתעסק אלא באותם פרקים שגילה להם בכלה שעברה. ואם ישאלו מן הרב שאלה ונשברה או מתה, שאלה בבעלים היא ופטורין. וכן התלמידים בשאר ימות השנה כשאולין הן לרבן. המשאיל שתפס לשואל אשתיגריף בשעה שהוא עולה על הסוס, אין זה שאלה בבעלים, שאין כוונתו של משאיל להנאת השואל, אלא להנאת סוסו הוא מתכוין, שלא יגליד עורו כשהוא עולה.
<h2>דף צז:</h2>
מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שאינו יודע שהוא חייב לו ומיפטר.
<h2>דף צח:</h2>
שאל מחבירו פרה אחת ושכר אחת, ומתה חדא מינייהו. זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה. אע"ג דלא טעין אישתבע לי דכדרכה מתה. בית דין משביעין אותו דשכורה מתה, על ידי גילגול שחייב לישבע לו דכדרכה מתה.
אין הלכה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, אלא כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה. שאלה בבעלים, וקודם שהחזירה חזר ושכרה הימנו שלא בבעלים פטור, שהשכירה תלויה בשאלה. אבל אם שכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים או ששאלה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים. או ששכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים. כל אלו ספק שמירה בבעלים היא. עכ"ל הרמב"ם זצ"ל. ולפירוש רבינו חננאל זצ"ל אם שכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים ונאנסה חייב.
השואל את פרה, ושלחה לו המשאיל ביד בנו או עבדו או שלוחו, או ביד בנו או עבדו של שואל, או ביד שכירו ולקיטו של שואל, ולא עשאו שליח בעדים, ומתה בדרך, פטור השואל. אמר לו שואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי, או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך ואמר לו השואל הן, ושלחה ומתה חייב. וכן בשעה שהחזירה.
<h2>דף צט.</h2>
השאילני פרתך ואמר לו ביד מי, ואמר לו הכישה במקל והיא תבא. אם היתה חצירו של שואל לפנים מחצירו של משאיל, אע"ג דאיכא זויות ועוקצין בחצירו של משאיל שיכולה לסור שם ולהשמט במחבא, כיון שיצתה מרשות משאיל חייב.
השואל חפץ מחבירו כיון שמשכו השואל לא מצי משאיל הדר ביה עד שיכלו ימי שאילתו.
<h2>דף צט:</h2>
מאן דגזל חמשין תמרי מדובקין יחד מחבריה, אגב הדדי מיזדבנו במ"ט פריטי, חדא חדא מיזדבנו בחמשין פריטי, משלם חמשין פריטי. וכן המזיק.
אמר רבא הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא, ביומא דשוקא מזדבני בחמשה, בשאר יומי מזדבני בארבעה, אי אהדרי ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא, בשאר יומי מהדרי ליה חמשה, ומנכי ליה אגר טירחיה כפועל בטל ודמי כרזנייתא. ואי הוה ליה חמרא למיזבן ביומא דשוקא ולא זבין, גלי דעתיה דלא הוה מזבין, ואפילו בשאר יומי לא יהבי ליה אלא חביתא דחמרא.
<h2>דף ק.</h2>
המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר משלקחתיה ילדה [וזה אומר עד שלא מכרתיה ילדה] אפילו עומדת באגם מוקמינן לה בחזקת מרה קמא והמוציא מחבירו עליו הראייה.
האומר לחבירו "דמי עבד מסרתי לך שתקנהו לי ולא קנית לי". ותובעו הדמים. והלה אומר איני יודע אם דמי עבד גדול או דמי עבד קטן מסרת לי, יתן דמי עבד גדול. זה אומר דמי עבד קטן מסרת לי והלה אומר "איני יודע" יתן לו דמי עבד קטן. זה אומר גדול וזה אומר קטן, ישבע הנתבע שדמי עבד קטן מסר לו. וכן הדין בטוענו עומרי שדה גדולה מכרת לי והלה אומר עומרי שדה קטנה מכרתי לך. וכן אם היה למוכר בגד שלם ועדיין הוא מחובר, זה אומר כסות גדול מכרת לי הימנו, וזה אומר כסות קטנה מכרתי לך. אגב גילגול נשבעין על העבדים. וקיימא לן דהילך חייב.
<h2>דף ק:</h2>
המוכר זיתיו לעצים, פירוש שיקוץ אותם לשריפה. והן עומדין בקרקע בית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה, ושיהה אותם בקרקע ועשו זיתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן, הרי אלו של בעל הזיתים. עשו רביעית לסאה יחלוקו. ואי אמר ליה "קוץ לאלתר", אפילו פחות מרביעית לבעל הקרקע. ואי אמר ליה "קוץ כל אימת דבעית", אפילו רביעית לבעל הזיתים. רביעית שאמרו חוץ מן היציאה שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן.
<h2>דף קא.</h2>
שטף נהר זיתיו ועקרן בגושיהן. פירוש עם הקרקע שבסביבותיו שיכולין לחיות על ידו, ונתנן לתוך שדה חבירו. זה אומר זיתיי גידלו וזה אומר ארצי גידלה, תוך שלש יחלוקו. ואחר שלש הכל לבעל הקרקע. ואם אמר הלה "זיתיי אני נוטל" אין שומעין לו משום יישוב ארץ ישראל. איכא דאמרי אפילו בחוצה לארץ משום כחשא דארעא. היורד לתוך שדה חבירו נטעה שלא ברשות בשדה העשויה ליטע שיפה לה יותר מן הזריעה, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. ובשדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה. ואי גלי דעתיה דניחא ליה בנטיעתה שמין לו וידו על העליונה. היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות. ואמר הלה "עציי ואבניי אני נוטל" שומעין לו. וכן אם אמר לו בעל הקרקע "טול עציך ואבניך" שומעין לו. אבל שביק ליה בעל בנין ואזל ליה, וחזינא לבעל הקרקע בתר הכי דקא גדר ומבני לה, מחייבינן ליה בדמי הבנין עד גמירא.
<h2>דף קא:</h2>
המשכיר בית לחבירו, אם פירש לו השכר לי ביתך לימות הגשמים, לכולהו ימות הגשמים אגר. וכן אם אמר השכיר לי ביתך לימות החמה, לכולהו ימות החמה אגר. ואם אמר לו בסתם "השכר לי ביתך לצורך ימות הגשמים" אינו יכול להוציא אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה, דהיינו מחמשה עשר באלול. ואם איחר אפילו יום אחד דהיינו ששה עשר באלול, אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח. ובימות החמה אין יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו. ובכרכים שהם מקום שווקים והכל נמשכין לגור שם והבתים אינם מצויים לשכור, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו שנים עשר חודש קודם יציאתו. ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון. ואם בא בעל הבית להרבות לו בדמי השכר מרבה, וכגון דאייקור בתי שהפסדו ניכר. וכשם שהמשכיר צריך להודיעו [לשוכר] כך שוכר צריך להודיעו למשכיר אם דעתו לצאת. והני מילי בסתם, אבל אם פירש לו לכמה חדשים בימות הגשמים, וכלו ימי שכירותו בימות הגשמים אין צריך להודיעו, ויוצא אפילו בשבט או בטבת. השואל פונדק מחבירו ללינה, אינו פחות מיום אחד. לשביתה אינו פחות משני ימים. לנישואין אינו פחות משלשים יום. שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה. וכיון שמסר לו המפתחות כמאן דאמר ליה "לך חזק וקני" דמי, והועילה חזקה שעשה אחר כך לקנות לו הבית בשכירות כל השנה כאשר התנה עמו. וכיון שקנה השוכר את הבית נתחייב לתת השוכר למשכיר את שכירות הבית מאותה שנה בסוף השנה, ואפילו אם יצא בחצי הזמן. ואם שום אדם דר בו אחרי שיצא ממנו, אם יש לשוכר שום תביעה עליו, יתבענו אם ירצה. אבל חייב לשלם למשכיר כל שכרו משנה אחת בסוף השנה. ואינו נאמן לומר "פרעתיך תוך זמני" אפילו בשבועה. אבל אם אין עדים ולא קול שכינים היודעים בדבר ששכרו לשנה שלימה, אז נאמן השוכר בשבועה לומר שפרעו, או שהמשכיר יש בידו משלו כנגד שכרו, מיגו דאי בעי אמר "לא שכרתי ביתך כי אם עד זמן שיצאתי", ואז חשוב אחר זמנו, אז נאמן לומר פרעתיך בזמני. ואם השוכר אומר "לא שכרתיו בכך הרבה כאשר אתה אומר אלא בפחות", ישבע ויפטר. וראובן שאמר לשמעון "החזר לי פקדני", והשיב שמעון "אמרת לי ליתנו לפלוני במעמד שלשתן", ישבע שמעון ויפטר.
נפל ביתו של המשכיר מוציא לשוכר אע"פ שלא הודיעו לשוכר. זבניה אורתא או יהביה במתנה לאחר בית שהשכיר לזה, אין זה שקנאו יכול להוציאו, דאמר ליה "לא עדיפת מגברא דאתית מיניה", השיא את בנו וצריך לו לבית חתנות, חזינן אי הוה אפשר ליה לאודועיה הוה ליה לאודועיה. ואי לא אמר ליה לא עדיפת מינאי. ההוא גברא דזבן חמרא, ולא הוה ליה דוכתא לאותובי, אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגור. אמרה ליה לא. אזל קידשה ויהבא ליה דוכתא ועייליה. אזל לביתיה וכתב לה גיטא ושדר לה. אזלא איהי ואגרא אוגרי מיניה וביה ואפיקתיה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע דשפיר עבדת אפילו אי חצר דידה קיימא לאגרא.
ובחנויות שהחנוני מקיף הקפות למכיריו ושוהים מלשלם לו ימים רבים וכשמביאים לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם, ואם לא ימצאו אותו שם אינם יודעים אנא ימצאו אותו, אינו יכול להוציאו כל שנים עשר חדש. המשכיר בית לחבירו ורצה למוכרו ואין הלוקח רוצה לקנותו אם לא יצא זה השוכר מן הבית, אפילו יש ללוקח זה בית אחר, אפילו הכי בעל כרחו יצא זה כשיגיע זמנו.
המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב לעשות דברים שהם מעשה אומן, והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצירות. והשוכר חייב לעשות לו מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו. וכן אם רצה לעשות סולם או מרזיבה או להטיח גגו, הרי זה עושה משלו. וכשהוא יוצא לא יטול המזוזה בידו ויצא. ובגוי נוטלה בידו ויוצא.
<h2>דף קב.</h2>
המשכיר בית לחבירו בחצירו לא השכיר את החצר. ואי אתו תורי מעלמא וקמו ביה. גללים דידהו דבעל הבית ואפילו קדם שוכר וזכה בו. המשכיר חצר סתם, לא השכיר רפת בקר.
<h2>דף קב:</h2>
המשכיר בית לחבירו לשנה, נתעברה השנה נתעברה לשוכר. לחדשים, נתעברה למשכיר. ואם אמר משנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש, מספקא לן אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון. הילכך קרקע בחזקת בעליה קיימא ונתעברה למשכיר. אבל במטלטלי מספיקא לא מפקינן ממונא. המשכיר בית לחבירו עד אדר. זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני. או עד סוף אדר, זה אומר עד סוף אדר ראשון וזה אומר עד סוף אדר שני, חולקין ביניהן.
שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והוא יום אחרון של שנה. שוכר אומר "נתתי בבקר" ומשכיר אומר "לא נטלתי", נאמן ובשבועה. אבל תוך זמנו אינו נאמן לומר שפרע אפילו בשבועה. וכן הקובע זמן לחבירו במלוה שהלוהו ואמר לו פרעתיך תוך זמנו אינו נאמן אפילו בשבועה, ואפילו מיתמי גובה הלה את חובו בלא שבועה. אבל פקדון שאסור ליגע בו אע"פ שקיבלו להיות נפקד עליו עד אותו הזמן, יכול לומר לו החזרתיו לך תוך זמני, ובשבועה.
<h2>דף קג.</h2>
המשכיר בית לחבירו לעשר שנים בשטר, ובשטר אין בו זמן. והשוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה, והמשכיר אומר כבר עברו שלש שנים של שכירות עשר שנים, על השוכר להביא ראיה. ואם לא הביא ראיה ישבע המשכיר שבועת היסת ויוציאו. ואם כך כתוב בשטר "בזמן כך וכך שכרתי חצירו של פלוני במאה דינרים בכל שנה", ואחר חמש שנים טען השוכר ואמר למשכיר נקיטת שכירות חמש שנים, שוכר נאמן ובשבועה.
האומר לחבירו השאילני כלי זה בטובתו וא"ל הן וקנו מידו, שאול לו לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה. ואפילו החזירו חוזר ונוטלו כשיצטרך. ומיהו כל זמן שהוא ביד הבעלים לא מיחייב באונסיו. ולכשיפחת שלא יהא ראוי יחזיר לו שבריו. אבל אי לא קנו מיניה מכי אהדריה כלתה קניית משיכה ראשונה. והמיימוני כתב "אמר לו השאיליני דבר פלוני בטובתך". פירוש כפי טובת לבך ונדבתך, שאין אתה מקפיד על ארך הזמן. אם קנו מידו משתמש בו לעולם עד שיבטל מלעשות מלאכתו, ומחזיר לו שבריו או שיריו. ואין השואל רשאי לחזור ולתקנו. ורבינו חננאל זצ"ל כתב פירש לשואל להשתמש בכלי ששאלו לעולם, בטובה שהחזיק המשאיל לשואל. והני מילי בתשמיש שאינו מכלהו. ואם קנו מידו משתמש בו אפילו תשמיש המכלתו. ואם כלה מחמת המלאכה מחזיר לו בית יד ופטור.
האומר לחבירו השאילני מרא להאי פרדיסא, רפיק ביה ההוא פרדיסא. פרדיסא סתם, רפיק ביה כל פרדיסא דבעי ואפילו גדול כאנטוכיא. פרדיסי רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה ומהדר ליה קתא. אמר ליה השאילני האי גרגותא. פירוש באר מים חיים להשקות שדותי ונפל. לא בני ליה. גורגותא סתמא, נפל בני ליה השואל, והרי היא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו. בי גרגותא, השאיל לו מקום לחפור בו באר קאמר ליה, וכרי ואזיל כמה גרגותיה בארעיה עד דמתרמי ליה מקום הראוי. והוא דקנו מיניה מעיקרא, ואי לא קנו מיניה דיבורא בעלמא הוא ומצי למיהדר ביה.
האומר לחבירו בית זה אני משכיר לך ונפל, אין המשכיר חייב להעמיד לו בית אחר. ואי אמר ליה בית סתם ונפל, חייב להעמיד לו בית אחר. ויכול לשנותו על כרחו של שוכר. ואי אמר ליה "בית כזה" ונפל חייב להעמיד לו בית אחר ואינו יכול לשנותו אלא מדעת השוכר. ואפילו [דקאי] אגודא דנהרא, דאכולה מילתא אתני בהדיה. ולא יפחות מן החלונות, ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם. היה מכוסה בארזים לא יכסנו בשקמים. בשקמים לא יכסנו בארזים. היו בו חלונות אינו רשאי שלא לפתוח בו חלונות. לא היו בו חלונות רשאי לפתוח בו חלונות. והני מילי ששכרו לזמן מרובה, אבל שכרו לזמן מועט אומר לו הרי שלך לפניך.
<h2>דף קג:</h2>
המקבל שדה מחבירו או באריסות או בחכירות, מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור. לעקור אינו רשאי לקצור. ושניהם מעכבין זה על זה. מקום שנהגו לחרוש אחר הקצירה והעקירה יחרוש. אפילו באתרא דלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש לא מצי אמר ליה האי דנכישנא כי היכי דלא כריבנא, דאיבעיא ליה לפרושי.
מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי קרקע. פירוש ליטול האריס חלק בפירות האילן, אע"פ שאינו טורח בהם מסתמא הוו מושכרין. ואפילו הוסיף לו בשכרו מלשאר אריסי העיר ולא מצי למימר אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות טפאי לך, דאיבעי ליה לפרושי. מקום שנהגו שלא להשכירם, אפילו פיחתו בשכרם מלשאר אריסי העיר, מסתמא לא הוו מושכרין. ולא מצי אמר ליה אדעתא דיהבת לי באילנות טפאי לך. דאיבעיא ליה לפרושי. פירש רבינו חננאל זצ"ל ש"מ כל מאן דטעין לשנויי ממנהגא, עליו להביא ראייה. המקבל שדה מחבירו קוצר ומעמר דש וזורה הכילין והחכורות והסנטר. פירוש עבד הממונה להגיד תחומי השדות של מי זה ושל מי זה. אי נמי שומר העיר. והאנקולמוס, פירוש סופר המלך לכתוב מספר השדות והבתים ואנשים לתת מס של כל אחד לשר העיר. כל אלו באין ונוטלין מן האמצע. והכייר, פירוש חופר בורות. והספר והספן והבלן, בזמן שבאין מכח בעל הבית נוטלין מכח בעל הבית. ואם לאו נוטלין מכח אריס. ואין משנין ממנהג המדינה.
כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש. בוכרא וטפתא וארכבתא. פירש רש"י זצ"ל סביבות השדה עושין חריץ, ונותנין עפר [על] המיצר להגביהן סביבותיו, ונקרא בוכרא. ולאחר זמן כשנידש חוזר ומוסיף עליו עפר שנית, ונקרא טפתא. וכן שלישית, ונקראת ארכבתא. קני דחיזרא, פירוש קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים סביבות השדה. כל אלו על בעל הבית לעשות. הקוצים שאורגים סביב הקנים על האריסים לעשות. כללא דמילתא עיקר השמירה שאי אפשר בלא ממנה, על בעל הבית. נטירותא יתירתא דאריס. רבינו יצחק אלפסי זצ"ל ורבי נתן בעל הערוך ורבינו חננאל זצ"ל סייג על בעל הבית. ורבינו חננאל זצ"ל פירש נותנין טיט כשיעור אמה על גבי מחיצת הכרם, ונקראת בוכרא. ואחר שיבש נותנין עליו טיט אחר ונקרא טפתא. ונותנין על זה הטיט עצים כשיעור זרת, ונקרא ארכבתא. וקני דחיזרא היינו היזמי וקוצים שעושין על הגדר למנוע השועלים וכיוצא בהם מלחבל הכרם. מרא ודוולא וזבילא. בלשון כנען לאפאטא. וזרונקא דבעל הבית. אריסים עושין חריצין מסוף הנהר עד סוף השדה, והיא שותה מאיליה. כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים המוחלקין המעמידין תחת הגפנים. ושניהם מספקים את הקנים.
המקבל שדה מחבירו, והיא בית שלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן אינו מנכה לו מחכירו. ואם אמר לו "בית השלחין זו" או "שדה בית האילן זה" מנכה לו מחכירו. והני מלי דיביש נהרא זוטא פירוש אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל בקעה להשקות ממנה, דאפשר לאיתויי בדוולא. אבל יביש נהרא רבה מכת מדינה היא, ואינו מנכה לו כלום מחכירו. יבש המעין, פירוש כולו. אבל אי הוה עמיק תרתין אמין והעמיק תלת אמין לא. נקצץ האילן, פירוש שלא נשתייר בו ממטע עשרה לבית סאה. ודווקא דאמר ליה חוכר למחכיר או אפילו מחכיר לחוכר, וקאי בגוה. אבל אמר ליה מחכיר לחוכר ולא קאי בגוה יכול לומר לו "שמא בעלמא אמרי לך".
<h2>דף קד.</h2>
המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו. שכך כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ואם חכרה אין שמין אלא נותן לו חכירות. המבטל כיסו של חבירו או ספינתו או חנותו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת.
<h2>דף קד:</h2>
מקום שנהגו שכל מה שכתוב בכתובה "ודין נדונייא דהנעלת ליה" נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה, כגון שכותבין כמו שאנו כותבין "ואחריות שטרא דנא קבילית עלי", גובה הבעל מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו. ומקום שנהגו לכפול לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב בכפליים בכתובתה, וכשהיא יוצאה אינה גובה אלא החצי, גובה החתן מחמיו מחצה. ואי קנו מאבי הבת, גובה החתן הכל. ורבינו חננאל זצ"ל כתב, דיש מפרשים (סוגיא במה) [הסוגיא כמו] שפוסק וכותב האב לבתו. המצוה מחמת מיתה ואמר ארבע מאה זוזי לכתובה דברתיי, לא שנא אמר בכתובתה, במקום שנהגו לכפול, "ארבע מאה דאינון מאתן" קאמר, עד דאמר להו "הבו לה סתמא".
המקבל שדה מחבירו ואמר לו "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי", אסמכתא היא, ולא יהיב ליה אלא שיעור מאי דאוביר בשוה.
המקבל שדה לזורעה שומשמי וזרעה חיטי, ועבדה חיטין כשיעור שומשמין, לא מנכה לבעל הקרקע כחשא דארעא שהיו השומשמין מכחישין אותה יותר ממה שהיו מכחישין אותה החיטין. ואי עבדא חיטין טפי משומשמין נמי, כגון שהוקרו החיטין והוזלו השומשמין חולקין בשוה כאשר התנו לשומשמין.
האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, הוי שומר שכר אפילו אפלגא דפקדון. פלגא מלוה לא שיוכל להוציאה אלא שחייב באונסיה. ואי מיית המקבל ואיכא סהדי דהני מטלטלין דשבק מחמת ההוא עיסקא נינהו, שקיל להו מלוה בלא שבועה אפילו מיתמי דלא קנינהו מיתנא אלא לאיעסוקי ביה בלחוד. וכיון דמית הדר עיסקא למריה.
סתם עיסקא תילתא באגר לבעל הבית ופלגא בהפסד. הילכך עצה טובה דבחד עיסקא יכתוב חד שטרא, ובתרי עיסקי ניכתוב תרי שטרי, ויהא הדבר שקול.
<h2>דף קה.</h2>
האי מאן דמקבל עיסקא ופסיד וטרח ומלייה ולא אודעיה לבעל העיסקא מעיקרא, אדעתא למלויי קרנא טרח, ואין לו בריוח כלום.
החוכר שדה מחבירו ולא רצה לנכש, דאמר ליה "מאי איכפת לך, אתן לך חכירך כאשר פסקת עמי, ואחרוש בה אחר כך להפוך שרשי העשבים שניתותרו בה וימותו", אין שומעין לו, ועל כרחו ינכש.
המקבל שדה מחבירו, אפילו לא עשתה אלא שלש סאים ללוי, וסאתיים לרבי ינאי, חוץ מן ההוצאה, חייב האריס ליטפל בה על כרחו.
<h2>דף קה:</h2>
החוכר שדה מחבירו ואכלה חגב או שנשדפה, אם מכת מדינה היא, דהיינו דאישתדוף רוב הבקעה שזו בתוכה, מנכה לו מן חכירו. רבי יהודה אומר אם קיבלה הימנו במעות אינו מנכה לו.
<h2>דף קו.</h2>
אמר לו זרעה חיטין והוא זרעה שעורין, ואישתדוף חיטי רובא דבאגא ואישתדוף נמי הא בהדייהו אין מנכה לו מחכירו. נשתדפו כל שדותיו של מחכיר בכל מקום שהן, ואישתדף נמי הא בהדייהו, ולא אישתדוף רובא דבאגא, אין מנכה לו מחכירו. וכן אם נשתדפו כל שדותיו של חוכר, ואישתדוף נמי הא בהדייהו, ואישתדוף רובא דבקעה, אין מנכה לו מחכירו. ואם אמר לו "זרע מה שתרצה", ולא זרעה כלל, ואכל חגב רובא דבאגא, אין מנכה לו מחכירו. אבל נשדפה רובא דבאגא, אפילו לא זרעה כלל פטור.
<h2>דף קו:</h2>
זרעה פעם ראשונה ואכלה חגב או נשדפה, זורעה שנית. ואם לא זרעה אינו מנכה לו מן חכירו אפילו היא מכת מדינה. שלישית אינו זורעה, לרבי דבתרי זימני הוי חזקה, ולרשב"ג רביעית אינו זורעה. קיבלה הימנו לזורעה שעורים וקיטנית הנזרעין באדר, וזרעה ולא צמחה, אינו מנכה לו מחכירו, דאמר ליה "שמא כשזרעת עדיין לא הגיע זמן הזריעה".
אין הלכה כרבי יהודה דאמר קיבל הימנו במעות אינו מנכה לו. ואיסתכר נהרא לארעא שזורעים בה ירק הוי מכת מדינה.
לקתה בפירותיה או שהיו פירותיה יפות, נותן לו מתוכה. קיבל ארעא לזורעה אספסתא הנקצרת לשלשים יום, ובתר דעבדא ארעא אספסתא חרשה וזרעה שערי, ולקיין הני שערי, אינו נותן לו מתוכה. דילמא אי הוה זרע אספסתא כדקביל הות מצלחא.
עומרין השטוחין בשדה שנקצרו לייבשן ולקו, וכן ענבים שהתליעו בין דריכה לבצירה ולא איחרם יותר מן המנהג הוי לקתה מתוכה ונותן לו מהם. אבל אם לקה היין או עומרין אחר שנתייבשו, לא הוי לקתה מתוכה ונותן לו יפות.
החוכר שדה מחבירו לזורעה שעורים לא יזרענה חיטין. חיטין יזרענה שעורים. קיטנית יזרענה תבואה. תבואה לא יזרענה קיטנית. והמקבל יכול לשנות. והני מילי בארץ שהיא מקום גריד. אבל בארץ מצולה וטיבעני ובצעי מים, דליכא למיחש לכחשא דארעא, אף החוכר משנה לכל מה שירצה.
<h2>דף קז.</h2>
שחליים שקורין בלעז קרישין הגדילים בין הפשתן, אין בהם משום גזל. ואם הוקשו לזרע או שעומדות על גבולי הערוגה ולא בתוכה, יש בהם משום גזל. אילן העומד על המיצר שבין שתי שדות, חולקין כל הפירות, אפילו ענפיו נוטין לאחת מן השדות. ואי איכא מנהגא דיינו ביה.
אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה, שלא יפסידה בעין הרע.
<h2>דף קז:</h2>
לפירוש רש"י זצ"ל מותר ללחוש על הקבר ולהבין אם מת בזמנו או בעין רעה.
המודד קרקעות בשכר לקונים ולשותפים הבאים לחלוק צריך לדקדק מאד, דכל פורתא חזי לכורמא רישקא. ארבע אמות שמניחין פנויין מלזורעם אשיפתא דנגרא אין לדקדק בהם להרחיבן. אבל דאנהרא אין למודדן כלל אלא באומד כדי שיהיו ניכרות לעינים שהן שלימות ורחבות. המוצא יער או אילנות נטועין על שפת הנהר, יקוץ משני עברי הנהר בכל הצריך להילוך מושכי חבל הספינה.
<h2>דף קח.</h2>
הכל מסייעין לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה חוץ מרבנן שתורתן משמרתן. וכשגובין מעות לכרות מעין או בורות למים לשתות, גובין אפילו מרבנן. ואם בעלי בתים בעצמם יוצאים בכרוז ובאוכלוסא לחפור, רבנן פטורים. לנקות הנהר מעפר ואבנים שנפלו לתוכו ומעכבים מרוצת המים, תתאי מסייעי לעילאי, ועילאי לא מסייעי תתאי. וחילופיה בחריץ שעושין במורד העיר להוציא מי מטר המתרבים בעיר.
האי מאן דאחזיק ברקתא דנהרא חציפא הוי, סלוקי מדינא לא מסלקינן ליה. והאידנא דכתבי פרסאי קני לך שדה עד תוך הנהר מלא צואר הסוס מסלקינן ליה.
שדה היוצאה לימכר, ובא אחד ונטל רשות מן המצרן ואמר לו מצרן "זיל זבון", צריך למיקני מיניה. ואי לא קני מיניה אפילו שהתה ביד לוקח כמה שנים ולא מיחה המצרן בידו, המצרן מוציא מיד הלוקח ונותן לו דמיו כמה שקנה. ואפילו אייקר או זל ברשותיה דמצרן אייקר או זל. ולא יוסיף ולא יגרע מלקבל מה שנתן בה. ואפילו זבן שוה מאה במאתיים נותן לו המצרן מאתיים אם ירצה לסלקו. ואי זבן שוה מאתן במאה, חזינן אי לכולי עלמא קא מוזיל ומזבין, יהיב ליה מצרן ללוקח מאה ומוציאה מידו. ואי לא יהיב ליה מאתן דגבי האי הוא דאוזיל.
זבן גריוא דארעא בי מיצעי. פירוש ששדות המוכר מוקפות מכל צד. אי עידית היא או זיבורית, דהיינו דבר העשוי לימכר לעצמו, אין מצרני המוכר יכולין לסלקו. ואי לא, איערומי קא מערים להיות מצרן כאחד מהם, ומסלקינן ליה מהשתא.
<h2>דף קח:</h2>
מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. ואי כתב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא. וחזינן כמה שויא ארעא ויהיב ליה בר מצרא ונחית לארעא. ואי קביל עליה מארי דארעא אחריות דלא שויא ארעא ההוא שיעורא, לא שקיל לה בר מצרא אלא בדמי דקביל עליה מארי דארעא. וכל היכא דמצינן למיתלי דלבטל דינא דבר מצרא קא עביד מסלקינן ללוקח, ויהיב ליה מצרן דמי ונחית לארעא. דאסור להערים ולבטל דין מצרנות.
מכר כל נכסיו לאחד בכל מקום שהם, זו במזרח וזו במערב, לית בה משום דינא דבר מצרא. שזה לא יקנה את השאר שימשוך ידו בשביל זו ובמקום פסידא דמוכר לא תקון דינא דבר מצרא.
מכר לבעלים הראשונים. פירוש ראובן שמכר שדה לשמעון, וחזר שמעון ומכרה לראובן, לית בה משום דינא דבר מצרא, הואיל וקדם ראובן והתחיל לקנותה. והוא הדין אם אדם שאינו מצרן רוצה לקנותה, אין הבעלים הראשונים יכולים לעכב. וכן אם שמעון מכרה ללוי, וחזר לוי ומכרה לראובן, אית בה משום דינא דבר מצרא.
זבן מגוי, וזבין לגוי, לית בה משום דינא דבר מצרא. ואם הישראל חפץ ליקח באותן דמים שלקח הגוי משמתינן למוכר עד שמקבל עליו כל אונסא דאתי ליה מחמת הלוקח הגוי הזה.
מכרה למי שמושכנת לו, לית בה משום דינא דבר מצרא. למכור ברחוק ולגאול בקרוב, למכור ברע ולגאול ביפה, לית בה משום דינא דבר מצרא. לכרגא ולמזון האשה והבנות ולמזונות ולקבורה לית בה משום דינא דבר מצרא. אשה או יתומים שקנו קרקע או שותף משותפו בזולתי קרקע זה, וכ"ש אם הוא שותף בזה הקרקע, כל הני לית בהו משום דינא דבר מצרא.
שכיני העיר ושכיני השדה, שכיני העיר קודמין. שכן ותלמיד חכם, תלמיד חכם קודם. קרוב ותלמיד חכם, תלמיד חכם קודם. שכן [ו]קרוב טוב שכן קרוב מאח רחוק. פירש ריב"ם בשם ר"ת זצ"ל דבשנים מצרנים לו איירי. ור"י אלפס זצ"ל ור"ח ורש"י זצ"ל מפרשים דליכא חד מינייהו בר מצרא אלא תרוייהו רחיקי נינהו מהאי ארעא. אלא מיקדם הוא דמקדמינן חד אחבריה, ואי קדים אידך וזבין לא מפקינן מיניה. אלא בהדי בר מצרא, כולהו אית בהו משום דינא דבר מצרא.
זוזי טבי וזוזי תקולי. פירוש דמצרן טבי ודלוקח תקולי. או איפכא. לית בהו משום דינא דבר מצרא. הני ציירי והני שרו לית בה משום דינא דבר מצרא. פירוש זוזי דמצרן צרורים וחתומים, וזה ירא להתירן שלא יאמר יותר היו, ושל לוקח מותרין. אי נמי ציירי פירוש דליתניהו קמן, דאית ליה מלוה גבי אחר ובעי למיתנינהו ניהליה. ורבינו חננאל פירש ציירי, הביא בר מצרא צרור של כספים צרור וחתום. ואמר בעליו הניחו אצלי עד שיעמדו במשקלם וימסרם לי ועכשיו יבוא. אמר המצרן איזיל ואטרח ואייתי זוזי, לא נטרינן. איזיל ואייתי חזינן אי אמיד הוא נטרינן. ואי לא לא נטרינן.
ארעא דחד ובתי דחד מרי דארעא מעכב אמרי בתי שלא ימכור הבנין לאחר. מרי בתי לא מעכב אמאריה דארעא מלמכור קרקעו לאחר. ארעא דחד ודיקלי דחד, מריה דארעא מעכב אמארי דיקלי, ומאריה דיקלי לא מעכב אמארי ארעא. פירש רש"י זצ"ל שמכר לו דקלים בשדהו להניחם שם עד זמן פלוני או עד שייבשו. ורבי יצחק אלפסי זצ"ל כתב, היכא דאית למריה בתי או למרי דיקלי זכותא בההיא ארעא למיקבע בה הני בתי ודיקלי, אית ליה לעכובי אחבריה וכל חד מינייהו אית ליה דינא דבר מיצרא בזבינא דחבריה. המצרן חפץ בה לזריעה והלוקח צריך לבנות בית ישוב דבתי עדיף. ולית בה דינא דבר מצרא.
אפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלא, אם יכול המצרן להכניס תלם אחד משדהו לתוך שדה זה, אית בה משום דינא דבר מצרא, ואי לא לא. השיב רבינו תם זצ"ל שאין דין מצרנות בבתים וכבר היה מעשה ודן הרב ר' יצחק הלבן זצ"ל כדברי רבינו תם זצ"ל וכן השיב רבינו יהונתן זצ"ל והוסיף דאפילו משכנתא בלא שתא הויא שכונה גביה ואין להמתין לקטן עד שיגדיל דהוי כהני ציירי והני שרו. וראבי"ה זצ"ל כתב דבבתים שייך דינא דבר מצרא. ואומר אבא מרי זצ"ל דאפילו לדברי הנוהגים דינא דבר מצרא בבתים, ראובן שרוצה למכור את ביתו לשמעון, ולוי הוא מצרן של ראובן ומעכב על ידי שמעון מלקנות, ולוי יש לו בית דירה, ושמעון אין לו. שאין לוי יכול לעכב על ידו של שמעון מלקנות. דלא תיקנו רבנן דינא דבר מצרא היכא שהמצרן יש לו דירה ולוקח אין לו. וכן אם הלוקח עני וצריך לו השדה לפרנסתו נראה לו כרש"י זצ"ל שאין המצרן יכול לעכב עליו מלקנות.
הני ארבע דבי מיצרי וקדים חד מינייהו וזבן זביניה זביני. ואי אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרנוזיל.
<h2>דף קט.</h2>
החוכר שדה מחבירו לפחות משבע שנים לא יזרענה פשתן. אבל המקבל, מאי דבעי ליזרע. וכן אין לו בקורת השקמה ולא בשבח שקמה.
המקבל שדה לאספסתא וקדחו בה תאלי, אי טעין ואמר אנא תאלי הייתי נוטע בה במקום אילו, שקיל שבחא. ואי טעין ואמר כורכמא רישקא רביי שהוא דבר הנקצר, אין לו אלא דמי עצים. ואם צמחו האילנות במקום שאין דרך לזרוע, שאין פסידא למקבל, לא שקיל מידי.
שתלא, פירוש נוטע כרמים בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות. דשכיב ושבק יורשין, לא מסלקינן להו בלא שבחא. ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא מסתליקנא, אפסיד ממאי דאשכח, אמר רבא שיימינן מאי מטי לבעל הבית בהפסידא, ומנכינן ליה מחלקו דשתלא בשבחא, ומאי דאשבח נישקול וניזיל. ואפילו אי אמר מסתליקנא בלא שבחא כך הדין. שתלא דאפסיד פסידא דלא הדר, יהבינן ליה שבחא מסלקינן ליה בלא התראה.
<h2>דף קט:</h2>
ההוא שתלא דאמר הבו לי שבחאי דבעינא למיסק לארעא דישראל. ומסיק דיהבינן ליה ריבעא דשבחא. כגון אם השבח ששה דינרים נותן לו דינר וחצי. דאריס היורד לכרם נטוע נוטל שליש בפירות. נמצא שמכאן ואילך יאכל בעל הבית שני שלישי פירות ואריס היורד לה שליש. גפן שהזקינה נוטל השתלא חצי העצים. שטפה נהר ריבעא.
ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנין וקש בזמנו שהיה ראוי לכך לחמש שנין, אמר רבא ילקח בהן קרקע ויאכל פירות עד מישלם עשר שנין.
<h2>דף קי.</h2>
שטר משכנתא דכתיב ביה במשלם שניא אילין ולא פירש מנין השנים, מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים. וקדים מלוה ואכלינהו לפירי דשנה שלישית מקמיה דניתבעיה לדינא. פירות בחזקת אוכליהן, ועל הלוה להביא ראיה דלאו שלש נינהו.
מלוה אומר לחמש שנים מכרת לי ולוה אומר לשלש וכבר אכלתם, ואין השטר בפנינו. ואמר ליה הב שטרך ואמר ליה אירכס לי. מלוה נאמן, מיגו דאי בעי אמר אכלתיה שני חזקה ולקוחה היא בידי לעולם.
אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לשליש, הכל כמנהג המדינה, והטוען לבטלו עליו הראיה.
<h2>דף קי:</h2>
יתומים אומרים אנו השבחנו, ובעל חוב אומר אביכם השביח, על היתומים להביא ראיה. ואם יתומים השביחו יהיב להו גריוא דארעא שיעור שבחייהו. ואי שויה אבוהון דיתמי האי ארעא אפותיקי לבעל חוב, נותן בעל חוב דמים שיעור שבח ליתומים. וכן דין בעל חוב ללוקח בעידנא דלא אסיק ביה אלא שיעור ארעא לחוד. אבל אי אסיק שיעור ארעא ושבחא גבי בעל חוב ארעא וחצי השבח. וצריך עיון.
המקבל שדה מחבירו שבע שנים בשבע מאות דינר, אין שביעית מן המנין. שבוע אחת בשבע מאות דינרים, שביעית מן המנין. שכיר יום גובה כל הלילה בין לענין שכיר בזמנו נשבע ונוטל, בין לענין לא תלין. וכן שכיר לילה גובה כל היום. אינו עובר בלא תלין אלא בקר ראשון. מכאן ואילך עובר בלא תשהא. האומר לחבירו "צא ושכור לי פועלים" שניהם אינם עוברים משום בל תלין. וכגון דאמר להו "שכרכם על בעל הבית".
<h2>דף קיא.</h2>
במקום שאין בעלי בתים רגילים להגיע למעות עד יום השוק אינם עוברים בבל תלין אלא בפועלים העובדים להם ביום השוק. אבל בבל תשהא עוברים מיום השוק, ואילך.
שכיר שעות דיום גובה כל היום. שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה. אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ומשום בל תלין. אימתי בזמן שתבעו, לא תבעו אינו עובר עליו. שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע, יצא ביום גובה בו ביום. יצא בלילה גובה כל הלילה.
גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום בל תלין.
<h2>דף קיב.</h2>
המחהו אצל חנוני או אצל שולחני ובמעמד שלשתן אינו עובר עליו. ואם לא נתן לו החנוני או השולחני חוזר על בעל הבית. ואין שייך כאן דין מעמד שלשתן כיון שאין החנוני או השולחני חייבין כלום לבעל הבית.
קבלנות עובר משום בל תלין ואין אומן קונה בשבח כלי.
<h2>דף קיב:</h2>
שכיר בזמנו נשבע ונוטל. והני מילי כשבעל הבית אומר נתתי ושכיר אומר לא נטלתי. אבל אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם, יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. עבר זמנו אינו נשבע ונוטל. ואם יש עדים שתבעו כל זמנו, כגון שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום, נשבע ונוטל יום אחד אחר זמנו, שהוא כנגד אותו היום של תביעה.
<h2>דף קיג.</h2>
המלוה את חבירו. אחד עני ואחד עשיר, לא ימשכננו אלא בבית דין ואפילו שליח בית דין שבא למשכן לא יבא לביתו, אלא עומד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו משכון, שנאמר [דברים כ"ד] בחוץ תעמוד. אם כן מה בין בעל חוב לשליח בית דין, ששליח בית דין יש לו לנתק המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה, ובעל חוב אין לו ליקח עד שיתן לו הלוה מדעתו ומחשב דמי המשכון לבעליו ותובע השאר בדין.
<h2>דף קטו.</h2>
אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה. לא יחבול ריחיים ורכב, לא ריחיים בלבד אמרו אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש. חבל ריחיים לוקה אחת. חבל רכב לוקה אחת. חבל ריחיים ורכב לוקה שתים.
<h2>דף קטז.</h2>
סכין של בית המטבחיים שמקצבין בו בשר אינו דבר העשוי להשאיל ולהשכיר. ר"י אלפסי זצ"ל ורב האיי גאון זצ"ל ופירוש רבינו חננאל זצ"ל ורב יהודאי גאון זצ"ל, כולהו סבירא להו דכל דברים הידועים שהיו של ראובן, והם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ונמצאו ביד שמעון או ביד יורשיו אחריו, והם טוענים שלקוחים הם בידם, אינם נאמנים. אלא מוציאים אותם מידם ואפילו בלא שבועה. ודוקא בגברא שעשוי להשאיל ולהשכיר ובגברא שעשוי לשאול ולשכור ואהבת איש את רעהו ושנאת איש את רעהו ולפי מנהג המקום, והכל לפי ראות עיני הדיינים. ורש"י זצ"ל אומר שספרים אינם עשויים להשאיל. ורבינו תם זצ"ל חולק, ודן ר"י זצ"ל כדבריו. ודווקא דשויה "ראה", פירש ר"י זצ"ל שאפילו אם אין עדים רואין אותו בידו בשעת תביעה בבית דין, אם בפעם אחרת ראו אותו אצלו בעדים, וטען מה טיבו אצלך, וטען אתה מכרתו לי או טענה אחרת כיוצא בה, שראוי לעכבו ואין ראוי להחזירו לפי אותה טענה חשיב ראה. ואין לו מיגו שיכול לומר החזרתיו לך. שאפילו אם היה טוען בפירוש החזרתיו לך אינו נאמן. אבל אי לא שויה "ראה" מיגו דאי בעי אמר להד"ם או החזרתיו נאמן לומר לקוחה היא בידי. ואם מת או מכרו, טענינן ליורש או ללוקח "לקוח היא בידו". שאילו היה הוא קיים היה טוען לקוח הוא בידי, והיה נאמן במיגו בשעה שהספר בידו. ואע"פ שהיה חייב להשבע שבועת היסת שלקחו, מכל מקום יורשים והבאים מכחם פטורים מאותה שבועה. ואם הדבר ידוע ומפורסם כל כך שלא היה יכול לכפור, אע"ג דלא שויה "ראה" מחמת שירא לשנות את הידוע שלא יחזיקוהו שקרן, כתב רבינו תם זצ"ל דאין לו מיגו. ור"י זצ"ל תמה איך יהיה מפורסם כל כך שלא יוכל לומר "החזרתיו לך". ואי שויה "ראה" מוציא ראובן ירושתו מיד שמעון מטעם שעשוי להשאיל ולהשכיר אע"פ שראובן אינו יודע אם שאול הוא בידו או לקוח הוא בידו, מבטל חזקת המחזיק הבא בטענת ברי.
<h2>דף קטז:</h2>
הבית והעליה של שנים שנפלו חולקין הכל, לפי מה שהאחד גבוה מחבירו, ועציו ואבניו ועפרו מרובה. לפי שאין ניכר אלו אבנים של עליון ואלו של תחתון. זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי, רואין איזה אבנים ראויין לישבר, אם של עליון אם של תחתון, הכל לפי המפולת. ואפילו אם המקום שהאבנים שוכבים בו של אחד מהם חולקין, דכל מילתא דידיע בשותפין לתרוייהו אע"ג דמנח ברשותא דחד מינייהו לא יכיל למיטען דידי הוא דברשותי מנח, דקיימא לן דשותפין לא קפדי אהדדי. רבינו חננאל זצ"ל. וכן פסק ר"י אלפס זצ"ל. היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו והן שלימות, וזה מודה לו במקצתן, ובמקצתן אומר איני יודע, נוטלן כל אותן שהוא מכיר, וחבירו נוטל שלימות כנגדו.
בעל הבית שהשכיר עלייתו לאחר, אם אמר לו עליה זו אני משכיר לך ונפלה אזדא לה. ואם אמר לו "עליה סתם אנא מוגר לך", מוגר ליה אחריתי, ואינו חייב לקולטו בביתו. ואם אמר לו "עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך" ונפחתה בארבעה ואין בעל הבית רוצה לתקן, הרי בעל העלייה יורד למטה ודר עמו בבית עד שיתקן לו את העלייה. רבי יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה.
<h2>דף קיז.</h2>
בעי רבא בר ממל, כשהוא משתמש דרך פתחים או דרך עלייה. שתי עליות זו על גב זו ונפחתה התחתונה מהו, דייר בעליונה או נחית למטה ודייר. תיקו. פירוש רבינו חננאל זצ"ל כל תיקו דממונא לקולא.
הבית והעלייה של שנים, והעליון דר בעלייתו והתחתון בביתו, ונפחתה המעזיבה, דכל אימת דמשי עילאה אזלי ומזקי ליה לתחתון. אי פסקי והדר נפלי כגון שלא היה מקום רחיצת ידיו של עליון על מקום ניזקי תחתון אלא במקום אחר, ומשם הם נופלים על מקום שמזיקים, התחתון מתקן. והיכא דליכא מעזיבה דתיימי בה מיא והדר אזלי, גירי דיליה נינהו, ועליון מתקן.
הבית והעלייה של שנים שנפלו. אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות החומה ותקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג, והוא אינו רוצה. הרי בעל העלייה בונה את הבית וישב בתוכו עד שיתן לו יציאותיו. רבי יהודה אומר אף זה דר בתוך חצר חבירו שלא ברשות וצריך להעלות לו שכר. קסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב.
<h2>דף קיז:</h2>
זה הכלל, תחתון שבא לשנות בבנין בכל מקום שמרחיב עובי הבנין ומחזיקו שומעין לו. אם ממעט חוזקו או שרוצה להגביה חללו אין שומעין לו. ועליון שבא להכביד את המשא, תחתון מעכב עליו. וכל זמן שממעט כובדו שומעין לו. אין לו, לא לזה ולא לזה לבנות שעניים הם, ובעל הקרקע רוצה למכור את הקרקע התחתון נוטל שני חלקים והעליון שליש.
וכן בית הבד לעצור זיתים שהיה בנוי בסלע, וגינת אחר על גביו, ונפחת גגו של בית הבד בארבעה, הרי זה יורד למטה וזורע עד שיעשה לבית בדו כיפין והעליון יתן עליה עפר וזורע. בד"א שאינו שם, אבל אם הוא שם כופין אותו לבנות כיפין לבית בדו.
הכותל והאילן שנפלו וכו'. פירשתיה בפ"ק דב"ק בסימן ג'. מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו, ונפל כותלו לתוך גינת חבירו. אמר לו פנה אבניך. אמר לו יהו שלך. אין שומעין לו אם אין זה רוצה. משקיבל עליו ופנינהו, וחזי ליה ולא מחי ביה, אמר לו הילך יציאותיך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו.
<h2>דף קיח.</h2>
השוכר את הפועל לשמור תבן וקש של הפקר או להשליכו מעלייה לארץ, דליכא הגבהה. ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך, דאכתי לא זכאי ביה, זכי בה את שומעין לו. ואם שכרו ללקט תבן וקש בהגבהה, דקנייה בעל הבית בהגבהה דפועל, ועל כרחו שכרו עליו, אין שומעין לו. משקיבל עליו אמר לו הילך שכרך ואני נוטל את שלי, אין שומעין לו.
<h2>דף קיח:</h2>
המוציא זבלו לרשות הרבים אינו רשאי להשהותו שם, אלא מיד יהא הנושאו מזומן לישאנו לשדה לזבל. אין שורין טיט ברשות הרבים להיות צבור במקום אחד ימים רבים. ואין לובנים לבנים ברשות הרבים. וגובלין טיט ברשות הרבים לתתו בבנין מיד אבל לא (לובנים) [ללבנים]. הבונה ברשות הרבים הבונה מקבל האבנים מיד המביאן לאלתר ובונה. כל אלו שאמרו מותרים לקלקל ברשות הרבים (ו)אם הזיקו חייבים לשלם.
החצב שמסר לסתת הסתת חייב. הסתת שמסר לחמר החמר חייב. החמר שמסר לכתף הכתף חייב. הכתף שמסר לבנאי הבנאי חייב. הבנאי שמסר לאדרכיל, הוא אבי האומנין שמדקדק בהנחת האבן לצדדה על מושבה בשוה שלא תמוט ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס, האדרכיל חייב. לעולם זה שהיה בידו חייב לעולם בכל נזקיה אם תפול מידו ותזיק אחרים או תשבר, חייב לשלם. העלה על גבי דימום ונפלה, כולן חייבין שכולן שותפין בדבר, ועליהם המלאכה לעשות, וקיבלו אחריות הנזק יחד. והני מילי בקבלנות. אבל בשכירות האחרון חייב.
שתי גינות זו על גב זו והירק בנתיים כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו והשאר של תחתון. ובלבד שלא יאנס. מגיע לנופו ואינו לעיקרו חולקין.
